| abstract
| - במשך שנים היה צימאון בנח"ת ללמוד תנ"ך בצורה שונה. נראה לי שהמפתח ללימוד זה נמצא בתחום שקראתי לו 'הנמקת הסברא החופשית'. בתרגום חופשי – הרעיון הוא להציע מספר סברות לכל מהלך נתון, ולבדוק האם אותן סברות משתלבות בפרק ולבסוף להציע את נקודות התורפה בכל פירוש. ידועה שיטת ה'משכיל לדוד', המסביר בפירושו את הבעייתיות הכפולה בדברי רש"י כאשר הוא מפרש ואחר-כך נוקט את הלשון 'דבר אחר'. נראה שגם אנחנו צריכים ללמוד כלל זה – מותר להשאיר פסוק עם שלושה הסברים אפשריים אף על פי שקיים סיכוי כי אף אחד מהסברנו אינו תואם את המציאות. איננו צריכים להגיע לאמת חותכת, אך עלינו לשאוף להגיע אליה. במאמר זה ניסיתי להציג דרך בלימוד סוגיא – סוגיית 'שכרות חנה'. מאמר זה מלקט ברובו מן הישן (ואולי המוכר), אך לדעתי – אותה דרך שהצגתי בתחילת דבריי מיושמת בו. כמו כן לא סתרתי דעות מקובלות כדי לפלס דרך לדעתי ביתר קלות, אך נראה לי שדעתי בנושא ברורה. כאשר פונה עלי אל חנה אומר הוא לה: " עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ " (שמ"א א' 14).(1) מה חשבה חנה באותו רגע? מה היה בהתנהגותה שעורר בלב עלי את המחשבה שהיא שיכורה? -שאלות אלו הן השאלות עמן אני מתכוון להתמודד במאמר זה. נראה לי כי יכולות להיות שלוש סיבות,(2) הנלמדות מהפסוקים, לכך שעלי יחשוב שחנה שיכורה. האפשרות הראשונה היא, שעלי שמע את דברי חנה ושמע בדברים בקשה לא הגיונית, בקשה של שיכורה.(3) אפשרות נוספת היא אפשרות מוכרת יותר, חנה התנהגה לדעת עלי כשיכורה(4) בכך ששפתיה נעו וקולה לא נשמע.(5) אפשרות שלישית נלמדת מפסוק 12 " וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' … ", אריכות תפילתה היא שקיבעה את מחשבת עלי שחנה שיכורה.(6) מקריאת הפסוקים בעניין זה נראה כי האפשרות השניה היא הגורמת לעלי לחשוב כי חנה שיכורה. כך כתוב בפסוק 13 " וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה ", נראה כי תחילת הפסוק נותנת טעם לסופו והמספר מודיע לנו כי הסיבה השניה היא שהניעה את עלי לחשוב את חנה לשיכורה. כאשר חנה מתרצת בפני עלי את מעשיה וטוענת כי היא אינה שיכורה, היא אומרת " אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה " (פסוק 16). מה פירוש הביטוי " עַד-הֵנָּה "? בתנ"ך יש לביטוי זה ייצוג בשתי משמעויות. אחת מתייחסת למקום, והאחרת מתייחסת לזמן.(7) נראה כי בפסוק בשמ"א א' הכוונה היא עד הזמן הזה.(8) אם נכונים דברינו, חנה מבינה כי עלי חושב שהיא שיכורה בגלל אריכות תפילתה.(9) אולי האפשרות הראשונה שהעלינו מוצאת גם היא ביטוי בדבריה של חנה. חנה אומרת: " וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה' " (פסוק 15). אמירה זו נשמעת כאילו חנה מתנצלת על מה שאמרה. דבריו של דר' ישראל רוזנסון[10]] ממשיכים קו רעיוני זה. בדבריו הוא מבחין בין הנדר לבין התפילה ללא קול. הוא מצביע על כך שאיננו יודעים (יותר מידיעה כללית) על התפילה.[11]] ייתכן שיסוד הבלעת הדברים קשור לתוכן הדברים. דברים שזוכים לתגובה כה חריפה מצד עלי לאחר שנשמעו. לאחר כתיבת שורות אלו (בהם סיכמתי את דעות הראשונים), ניסיתי לבחון באספקלריה שונה את דברי חנה. כאשר אומר עלי לחנה "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ" (פסוק 14), עונה חנה: "לֹא אֲדֹנִי" ( פסוק 15) . הפרשנים התקשו בדברי חנה אלו – עלי מצווה אותה להסיר את יינה מעליה והיא עונה לו 'לא'?![12]] לכן מציעה הגמרא בברכות לא ע"ב (מובא גם בפירוש רש"י), שהביטוי "לֹא אֲדֹנִי", אין משמעו – 'לא', אלא הואיל ועלי קבע שחנה שיכורה והיא יודעת שאיננה שיכורה, היא אומרת לו שטעותו הוכיחה שאינו אדונה ואז מסבירה היא לו את טעותו (יש לזכור שעלי הוא הכוהן הגדול באותה תקופה כך שמצפים שרוח הקודש תשרה עליו). לפי דרך הגמרא – הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" הנו פתיח, שאינו מתייחס במישרין לציווי עלי. רד"ק ורלב"ג נוקטים דרך שונה באמצעותה מקובל להסביר את דברי חנה. פרשנים אלו מסבירים, שבפתיח "לֹא אֲדֹנִי" אין תשובה לשאלת עלי ותגובה לציוויו, אלא התייחסות להאשמה שבדברי עלי. חנה מגיבה ועונה שאותה האשמה איננה נכונה. ר"י אברבנאל הרגיש בַּקושי בפירוש זה ולכן הציע, שהפסוק מסורס "ואני אחשוב שהפסוק הזה מסורס … כלומר 'אדנִי, לא אשה קשת[13]] רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי' רוצה לומר אין זה לעזות לבבי וקשיו והיותי אשת מדנים, וגם כן אין זה מפני שכרות כי אני יין ושכר לא שתִתי, ושללה חנה אם כן בזה שתי המדות המגונות האלה שהיה אפשר לחשוב בה ברבוי דברים". פירוש זה פותר את בעיית הפתיח "לֹא אֲדֹנִי" במחיר סירוס המקרא ועדות חנה, שהיא איננה אשה קשת רוח.[14]] ייתכן שניתן להציע פירוש נוסף להסבר פסוקים אלו. הסבר שיבין את הפתיח כתשובת חנה לציווי עלי. חנה עונה בתקיפות לעלי שהיא לא תסיר את היין כי היא הרי אשה קשת רוח ואיך בכלל הוא מצפה, שהיא לא תשתה יין ושכר (ראה משלי ל"א 6). חנה, על פי אפשרות זו, לא מכחישה את היותה שיכורה (או כמו שמקובל לכנות זאת בפורים – 'מבושמת'). וכך אולי מתנהל הדו-שיח בין עלי לבין חנה: 'הסירי את-יינך מעליך! -לא אדני. אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי?! ואשפך את-נפשי לפני ה' '.[15]] ייתכן שהתחקות אחר הפעלים א.כ.ל וש.ת.י/ה, המופיעים בפרק זה, יחזקו את הצעתי. בפרק עולות, על פניו, סתירות בין הפסוקים המדברים על אכילת חנה בשילה, וכן על שתייתה שם. אלקנה שואל את חנה: "וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי" (פסוק 8)? ולמרות שמפסוק זה משתמע שחנה לא אכלה אנו קוראים פסוק לאחר מכן את תיאור הכתוב "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה … " (פסוק 9), שממנו משמע כי חנה אכלה. איך נפתור בעיה זו? שתי אפשרויות פשוטות קיימות לפתרון. הראשונה, תתלה את ההבדל בכך, שאלקנה לא דייק בדבריו – אלקנה בעצם שאל 'מדוע אינך אוכלת מספיק, הרבה (וכו')?' ולעומת זאת – הכתוב מעיד, שחנה אכלה.[16]] אם נסביר כך נתקל בבעיה, שהרי הכתוב עצמו מעיד, שחנה לא אכלה "וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (פסוק 7), אך ייתכן שכלל אין זו בעיה מפני שפסוק זה אינו מתייחס לקורות חנה באותו יום, אלא למציאות המקובלת בעליית חנה לרגל – " וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' " (פסוק 7). ההסבר השני, פשוט אף יותר מקודמו, חנה אכלה לאחר הפצרות בעלה.[17]] סתירה לכאורה זו נפתרה בקלות וכל מטרתי בהצגתה היתה כדי להציג סתירה לכאורה נוספת, קשה יותר – האם חנה שתתה בהיותה בשילה? חנה אומרת לעלי "וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי" (פסוק 15) ועדות הפסוק הקודמת לדבריה היא "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (פסוק 9). במקרה זה לאחר שהכתוב העיד בצורה מפורשת שחנה שתתה, איך מרהיבה היא בנפשה עוז לטעון אחרת?! ר"י אברבנאל מנסה לפתור סתירה זאת "ואמנם מה שאמרה 'וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי' (פסוק 15) יורה שלא שללה האכילה וגם לא שתיית המים … כי אם לבד שלא שתתה יין … ר"ל שחנה אכלה שם ושתה[18]] מים לדברי אלקנה". ר"י אברבנאל הוא הפרשן היחיד שראיתי הקובע, שחנה שתתה לפני אמירתה לעלי. כדי לא לסתור את אמירתה לעלי, מסביר ר"י אברבנאל כי חנה שתתה משקה, שאינו יין (בדוגמתו: מים). הסבר נוסף, הפותר סתירה לכאורה זאת מובא בדברי ר' יוסף קרא. ר' יוסף קרא מסביר שחנה לא אכלה "אלא על כורחך ' אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה' (פסוק 9) פתרונו: אחרי עת האוכל שבשילה, ' וְאַחֲרֵי שָׁתֹה ' (פסוק 9) – ואחרי עת המשתה".[19]] נראה לי שדרך הקריאה, שהצעתי לעיל, פותרת בעיה זאת ביתר קלות. לדידי, חנה עצמה מעידה ששתתה, כעדות הכתוב. (1) ציון סתמי במאמר קצר זה מתייחס לספר שמואל א פרק א'. (2) ייתכן שהחלוקה הראשונית מובילה רק לשתי אפשרויות למחשבת עלי. הראשונה, קשורה בתוכן התפילה (אם עלי שמעה. מפסוק 12 עולה כי הוא לפחות התאמץ "וְעֵלִי שֹׁ מֵר אֶת-פִּיהָ"), והאחרת, קשורה בגורמים חיצוניים, שיפורטו בהמשך המאמר: תנועות ידיים, תנועות שפתיים, זמן תפילה וכו'. (3) כך שיטת רי"ף בברכות לא ע"ב "עלי שהיה שומר את פיה ידע מה שהטיחה דברים ודברה שפת יתר כנגדו ית'... שהוא היה יודעה ומכירה שאשת חיל ויראת ה' היא ואין לדונה אלא שהיא שכורה ומתוך שכרות שגגה בלשונה". (4) קיימת דעה נוספת, הרואה בהתנהגותה החיצונית של חנה עילה לחשד עלי. עלי ראה את חנה מבצעת תנועות ידיים שהעידו (לדעתו) ששיכורה היא. הגמרא בברכות לא ע"ב מביאה את דעת ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא שחנה אמרה לפני רבש"ע "כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה... דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי – למה? לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן". ילקוט מעם לועז מביא בשם תוספות (לא מצאתי בשמם הסבר זה) שחנה הצביעה על דדיה כשהתלוננה כלפי שמיא. (5) כך מסבירים פרשנים רבים. ראה רש"י, רד"ק, רלב"ג ומצודת דוד. בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו ס"ד, מסביר ר' אליעזר יהודה וולדינברג בדרך דומה. הסברו מבוסס על ההנחה שחנה התפללה בראש השנה ועלי התפלא מדוע לא השמיעה את קולה בעת תפילתה (כמו שנפסק בשו"ע תקפב, ס"ט). (6) ראה עיון יעקב לברכות לא ע"ב. ר"י אברבנאל והמלבי"ם משלבים בפירושם שני גורמים. עלי חשד שחנה שיכורה, מכיוון שהתפללה בלחש (גורם ראשון) זמן רב (גורם שני). המלבי"ם פיתח מאוד סברא זו וטען, שקיים הבדל בין תפילה לה' ללא אמצעי לבין תפילה לה' על-ידי אמצעי במשך זמן התפילה ובעצמת הקול בה מתפללים. מהרש"א לא מקבל את הסברא שהחשד נבע משתיקת חנה מפני שההלכה, הנלמדת ממקרה זה היא "מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו" ולכן מסביר שהחשד נולד מאריכות התפילה. (7) קיימות מספר דוגמאות לכל אחת מן האפשרויות. בקונקורדנציה החדשה (בעריכת א' אבן שושן) מובאת החלוקה הבאה (הסוגריים מציינות הערות שלי על חלוקתו): עד כאן (מקום) – שמ"ב כ' 16; מל"ב ח' 7; ירמיה מ"ח 47, נ"א 64; דה"א ט' 18. עד עתה (זמן) – בראשית ט"ו 16, מ"ד 28; במדבר י"ד 19 ( "וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה" , נראה כי ההתיחסות היא אמנם לזמן, מזמן יציאת מצרים עד הזמן שבו הגיעו למקום הזה, אך הפירוש המילולי של הביטוי הוא עד כאן); שופטים ט"ז 13; שמ"א א' 16, ז' 12 (שימת האבן דווקא באזור הקרב מעידה על סמליות מסוימת במקום הצבתה. נראה כי עם ישראל האמין שעד אותו המקום פעל כח ה', ככתוב בשמ"א ז' 10 – "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל-גָּדוֹל", וממקום זה עד מתחת לבית כר כוחם הוא שעמד להם. נראה, אם כן, שהטקס אותו ערכו ישראל בפסוקים 4-3 עדיין לא השפיע על מחשבתם); תהלים ע"א 17; דה"א י"ב 30. ביטוי זה מופיע גם בתפילת 'נשמת' בשחרית לשבת "עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח". מסוף המשפט "ואל תטשנו ה' אלקינו, לנצח" נראה כי תחילתו מתיחסת לזמן. (8) שמעון בר אפרת, מקרא לישראל – פירוש מדעי למקרא – שמ"א, עמ' 54, מסביר כי הביטוי " עַד-הֵנָּה" נאמר כנגד שאלתו של עלי "עַד-מָתַי". (9) אולם היו שהבינו את הביטוי " עַד-הֵנָּה" בפרקנו כמתייחס למקום. עלי חשד שחנה שיכורה כי במהלך תפילתה עזבה (תוך כדי תפילה) את התחום בו הותר לנשים להתפלל (בדומה לכתוב בברכות לא ע"א על מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו). אבקש את עזרתכם, הקוראים אפילו את הערות השוליים שכתבתי: מי מקור דעה זו? [10]] "מדברת על לבה – עיון בתפילות חנה", בתוך קובץ שנה בשנה (כרך לט) תשנ"ט, עמ' 318-311. [11]] דר' ישראל רוזנסון, עמ' 312 "אין אנו יודעים למעשה דבר על תוכן תפילתה זו. יתירה מזו, התחושה העשויה לקונן בלב הקורא היא כי הכתוב אינו שש לגלות גם את המעט הזה... התפילה אינה מתוארת כעניין העומד בפני עצמו, אלא כרקע לעימות... הנה כי כן, מדובר בתפילה אישית". [12]] בתנ"ך קיימים מספר פסוקים בהם מופיע פתיח זה – בראשית כ"ג 11, מ"ב 10; מל"ב ד' 16 ("אַל-אֲדֹנִי"); זכריה ד' 13,5. נראה לי שהמקרה הדומה ביותר לפרקנו הנו תשובת האישה השונמית. [13]] נראה לי, שהנוסח צריך להיות: קשת. [14]] מאחר שהכתוב מעיד שחנה " מָרַת נָפֶשׁ " (פסוק 10), ולפי שיטת ר"י אברבנאל חנה טוענת שאינה "קְשַׁת-רוּחַ" (פסוק 15) – יצטרך ר"י אברבנאל לחלק בין שני התיאורים (כדי לא לטעון שחנה שיקרה). אף-על-פי כן מדבריו לא עלתה חלוקה זו. [15]] מאחר שאמירות רבות ניתנות להתפרש בצורה שונה אם מעמידים את האמירה כשאלה, החלטתי לצטט חלק מהקדמתו של משה זאב סולה, המועדים והמקרא , עמ' 10: "מסתבר, שכל חידוש בפרשנות חורג מן המסורת, אחרת לא היה חידוש. אך גם דברי המסורת כשנמסרו בראשונה, נחשבו לחידוש, כפי שהחידוש במשך הדורות, אם מחזיק מעמד, נעשה למסורת וחוזר חלילה. מסורת וחידוש בפרשנות משלימים זה את זה ופותחים לנו את שערי הטרקלין אל עולם המקרא". אמנם, יש לבחון האם המסורות הראשונות אכן היו חידוש, אך ברי שמסורת וחידוש משלימים זה את זה גם כיום. [16]] דרך נוספת, שאינה פשוטה כלל וכלל מעלה בעל 'מצודת דוד', המסביר "עם שאמר למעלה 'וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל' (פסוק 7) מ"מ אכלה מעט לחיות את הנפש". בדבריו מחליט הוא להתעלם מהכתוב כדי שעדות חנה תתברר כנכונה. כיוון דבריו נראה לי אפשרי רק בסתירת עדותו של אלקנה, אך לא בסתירת הכתובים עצמם. [17]] ר"י אברבנאל מסביר " ואפשר לומר שחנה אכלה אחרי דברי אלקנה כי נתפייסה אליהם, ומה שאמר 'וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל' (פסוק 7) היה קודם זה". בצורה זו מסביר גם רד"ק. [18]] נראה לי, שהנוסח צריך להיות: שתתה. ואין בכוונת רד"ק להתייחס לכתוב בכתובות סה ע"א שם מבחינה הגמרא בין שתה לבין שתת. בשאלתה תמהה הגמרא האם צריך להסביר שחנה אכלה ולא שתתה, ואילו אלקנה שתה ולא אכל, ולבסוף מגיעה הגמרא למסקנה, שאנו דורשים רק את הלימוד בנוגע לחנה (משום שאנו דורשים רק את השינוי בלשון). [19]] נראה שזאת דרך הגמרא ביבמות סה ע"א (וראה תוס' שם ד"ה אחרי אכלה) ושגם רלב"ג הלך בדרך דומה "והנה קמה חנה אחרי האכילה והשתיה, אבל היא לא אכלה ולא שתתה".
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)