| abstract
| - מאמר זה הוא הפרק השני ב ספרו של ר' משה קליין "מעבר לפרק ופסוק – מבנה ומשמעות בתורה" . החלטתי להתחיל את אנליזת התורה עם טקסט מספר בראשית משתי סיבות. ראשית, החומר מוכר לכל ולכן קל יהיה לעבוד איתו. הצגת רבדים נסתרים עד כה בסיפור כה מוכר יכין את הקורא לראות רבדים כאלו בחלקים קשים יותר בתורה. שנית, העקרונות הנגזרים מניתוח הפרקים הראשונים של ספר בראשית ישחקו תפקיד חשוב בניתוח ספר ויקרא. התורה הציבה חוקים של סדר וצורה בסיפור הבריאה אשר יפעלו לאורך כל חמשת חומשי תורה. למעשה, ניתן לומר שהתורה עצמה משקפת את החוקים שעומדים בבסיס הבריאה. באופן ספציפי נראה שסיפור הבריאה יכול להיקרא כתהליך בן חמישה שלבים. תהליך זה משקף תבנית בסיסית, המתבטא גם בחלוקת התורה לחמישה חומשים. נראה שתבנית זו משמשת לרמות רבות של ארגון בתורה, מעשרת הדיברות ועד למבנה של ספר ויקרא. שני מחזורים של שלושה ימים יתכן וזה נשמע מוזר, אך ששת ימי הבריאה הינם טקסט א- לינארי (לא רציף) הם צריכים להיקרא כשני מעגלים של שלושה ימים. אבחנה זו, אינה משמעותית בפני עצמה. המשמעות המיוחדת תתקבל כאשר נבחן את הנושא ביסודיות ונקשר אותו לחלקים אחרים בטקסט. אך עוד לפני שנבחן את הנושא מקרוב, נשים לב לכך שבמקום אחר בתורה (דברים יד') היא מחלקת באופן מפורש מעגל של שבע שנים לשני תתי – מעגלים מקבילים של שלוש שנים. סדרה זו מסתימת בשנת השבתון – שנת השמיטה, בדיוק כמו שהבריאה מסתימת ביום השבת . זוהי דוגמה אחת לחוקי הסדר אשר הובאו בסיפור הבריאה ומובנים בחלקים אחרים בתורה. ראינו, כי סיפור הבריאה מצביע על רמות סדר בטקסט אשר אינן גלויות לעין בקריאה ליניארית פשוטה. את ששת הימים ניתן לחלק בשתי צורות. הם יכולים להתחלק כשני מעגלים בני שלושה ימים, 1-3 ו 4-6 או לשלושה זוגות: [1,4] [2,5] [3,6] . ברצוני להציע כעת ראיה לא ליניארית על אותם ששה ימי בריאה, קריאה זו תציג את שני החלוקות שהזכרנו. פורמט חדש זה יהיה טבלה. מארג הבריאה טבלה מספר 3: מבט סכמטי על ששת ימי הבריאה הטבלה המלאה של סיפור הבריאה מכילה חמש שורות המסומנות באותיות רומיות ( I – V ). השורה הראשונה והשורה האחרונה אינן נכללות בימי הבריאה. השורה הראשונה משמשת כפרולוג או הקדמה כללית למעשה הבריאה בעוד שהשורה התחתונה משמשת כאפילוג או סיכום. הן יוצרות מסגרת ע"י שימוש בביטויים חוזרים "של השמיים ושל הארץ": "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". סיפור הבריאה עצמו מוכל בשורות 2-4 (שימו לב לדמיון המפתיע לחלוקה הסכמתית של חומשי תורה בפרק הראשון). שני הטורים L ו R מצביעים על כך שני מעגלים של שלושה ימים, בעוד ששלושת השורות מצביעות של שלושה זוגות של ימים. האספקט הא-ליניארי של הטקסט נוצר ע"י מיקום ימים 6-4 ליד ימים 3-1. הטיעון שלי לגבי סידור הטקסט בצורת טבלה מקבל את תוקפו מכך שסידור זה נותן אינפורמציה רבה יותר ונגישה יותר מזו שנותן הטקסט הרציף, הליניארי. הפורמט של הטבלה, נותן לקורא סט שלם שלהסברים שלא היה ניתן בצורה אחרת. זהו סט המסביר כיצד החלקים השונים מתקשרים זה לזה. הטבלה אומרת: הסתכל בטורים כישויות נפרדות, הרהר בשורות. למד כיצד הטקסט אורג יחד את השורות והטורים. צורת הכתיבה בטבלה משקפת אופן כתיבה שניתן להשוותו בצורה טובה לאריגה. אופן כתיבה זה נכון לגבי פרקים במשנה כמו גם חלקים בתורה. כדי להבין בצורה טובה יותר את החשיבות של ההשוואה לאריגה, נסטה מעט מן הנושא העיקרי ונייחד כמה מילים בנוגע לאופן הפעולה של נול פשוט. הכרת הנול הספרותי הנול שבתמונה הוא נול לאריגת שטיחי קיר. הצורה הבסיסית ביותר שלו כוללת מסגרת עץ עם שורה של ווים או מסמרים בקצה העליון והתחתון של המסגרת. חוטי השתי מתוחים בין הווים וחוטי הערב מושחלים ביניהם. השתי הוא אנכי, הערב אופקי. ישנו הבדל ברור בין החוטים: חוטי השתי הם דקים וחסרי צבע, תפקידם להחזיק את האריג בלי להראות. הדוגמה שעל השטיח נוצרת ע"י חוטי הערב בלבד. איך נארג טקסט? כל חוט מהערב מורכב מסט של חלקי טקסט, בד"כ זוג או שלשה, כמו כל אחד משלושת הזוגות האופקיים בתהליך הבריאה: II , III ו IV . כל חוט מאופיין כסט (זוג או שלשה) ע"י טכניקות ספרותיות סטנדרטיות בד"כ יש להם נושא משותף, לעיתים יש להם מילה חוזרת או ביטוי משותף. הנושאים המשותפים של חוטי הערב מרכיבים את השטיח שנושא את ה"תמונה" של הטקסט. היכן החוטים הנסתרים של השתי? הם נמצאים ביחס הקבוע שבין החלקים של הערב. במארג הבריאה החלקים של כל זוג מסודרים כך שהחלק הראשון (טור R ) מתאר את היצירה העיקרית, כמו אור. והחלק השני (טור L ) מתאר את היצירה המשנית המשתמשת ביצירה הראשית שקדמה לה כמו שני המאורות (הגדול והקטן) שמשתמשים באור שנברא ביום א'. בכל המקרים יש אבחנה ברורה בין השתי והערב: השתי מצביע על יחס קבוע בין החלקים האנכיים, הטורים. הערב מציג קווי דמיון מהותיים בתוך השורות האופקיות. כעת נמשיך ונעמיק את הבנתנו בנול הספרותי בכך שנראה כיצד הוא משפיע על קריאתנו את סיפור הבריאה. נתחיל בבחינת הטורים, השתי. ניתן לקרוא א הסידור של ימים 3-1 ו 6-4 בטורים נפרדים כסימן לכך שאנו צריכים לחפש משהו משותף לשלושת הימים הראשונים, ומשהו אחר לשלושת הימים הבאים, כמו גם יחס שניתן לזהותו בין הטורים. בכל אחד משלושת ימי הבריאה הראשונים ישנה יצירה אשר נקראת ספציפית על ידי הקב"ה: 1) אור 2) שמיים 3) ארץ. בכל אחד מהימים האלה ה' יוצר דבר ייחודי. מצד שני, בכל אחד מהימים בטור השמאלי,נזכרת קבוצה של דברים: 4) כוכבים 5) ציפורים ודגים 6) חיות יבשה. אם כן, ניתן להתחיל בציון העובדה שהטורים מפרידים בין יצירות יחידות לבין קבוצות או יצירות הבאות בצורת רבים הבחנה זו מתחזקת ע"י העובדה המשותפת לכל היצירות בטור הימני והיא – הפרדה או ניתוק. בכל אחד מהימים הראשונים ישנו אקט של הפרדה: 1) אור מחושך 2)מים מעל ומים מתחת 3)יבשה מים. פעולת ההפרדה מדגישה את הייחוד של כל יצירה. תצפית אחרונה זו, שולחת אותנו חזרה לטור השמאלי, לראות האם יש שם מקבילה ל "הפרדה". למען האמת, כל אחד משלושת הימים האחרונים לבריאה מציין את "העיסוק" של מין אחר. הטרמינולוגיה חדה: השמש הירח והכוכבים מוצבים ברקיע כדי "למשול" ביום ובלילה. לאדם נאמר "לכבוש" את הארץ. לדגים נאמר "למלא" את הים. בכל מקרה המעגל השני של הבריאה בטור L "פולש" למקבילה שלו במעגל הבריאה הראשון. זהו בבירור ניגוד לעקרון ההפרדה של המעגל הראשון. אנו רואים שיש בין הטורים הבדלים המבוססים על ניגוד בין פשטות למורכבות, יחיד ורבים, ראשי ומשני ואנליזה מול סינתזה. דבר זה מראה את המאפיינים של השתי, יחס קבוע וברור בין החלקים המאונכים – הטורים. כעת, נתבונן בערב, השורות האופקיות. הדחף הראשוני לבחינת ימי הבריאה בפורמט שהוצג כאן, הגיע בעקבות התצפית שימי הבריאה מסודרים בזוגות. אור וחושך משותפי לימים 1 ו 4. הציפורים והדגים של יום חמישי ממלאים את האלמנטים שנוצרו ביום שני. היצורים של יום שישי חיים ואוכלים את הבריאה של יום שלישי. בכל אופן, לאחר שהימים סודרו בטבלה, הופיעה אינפורמציה נוספת. למעשה, חלקי הפאזל הסתדרו והתמונה נחשפה בתור מכלול או מארג. שלושת השורות מסודרות ע"פ מפתח ויזואלי. בחלק העליון, בשורה II , אנו רואים את הגופים השמימיים: שמש ירח וכוכבים. העולם העליון, הזורח. בתחתית, בשורה IV , אנו מוצאים את הארץ אשר מתחת ליצורים, העולם התחתון. במרכז, שורה III , נמצאים היצורים הממלאים את החלל בין העולמות. לפתע הרשת נופלת למקום הנכון וסיפור הבריאה מקבל משמעות חדשה לגמרי. הטקסט הא-ליניארי נכנס לפוקוס הנכון ואנו רואים את הטקסט הארוג, או את התמונה הספרותית, כפי שנוצרה ע"י הנול המתאים. מנקודה זו והלאה, כל ניתוח עתידי חייב לקחת בחשבון את התמונה כששה ימים אינדיבידואלים המסודרים במארג. החיבור הקריטי הוא ההופעה המסודרת של שמים מעל, העולם הגשמי מתחת והרמה האמצעית המחברת ביניהם במרכז. אני מחשיב הצגה זו כחותם של אמינות, אימות פנימי לסידור הלא-רציף של הטקסט. כדי לראות זאת חייבים לארגן את ששת הימים בשני טורים מקבילים. כעת ברור כי לסיפור הבריאה שני אספקטים: האחד, טקסט רציף כמו שהוא מובא בכתוב בצורה ממוספרת מאחד עד שבע. כדי למצוא בטקסט את האספקט השני, כדי לראות בו יותר מאשר שרשרת מאורעות פשוטה וראות את המשמעות החבויה, על הקורא להחיל על הטקסט את תבנית האריגה שתי וערב. במילים אחרות, ישנה רמת משמעות שיכולה להיות נגישה רק ע"י קריאת הטקסט על פי המבנה המיוחד שלו. ההבנה הא-ליניארית של הטקסט כוללת מערכות יחסים כמו הניגוד בין יחיד ורבים בשלושת ימי הבריאה הראשונים והאחרונים. דבר זה דורש מהקורא "עבודה" עם סמלים והפשטות, דבר שאינו מקושר באופן נורמלי עם קריאת טקסט. בכל זאת, "התמונה" שהתקבלה היא כה ברורה שלא ניתן להתעלם ממנה כעת. איזה דבר נוסף יצביע על כך שההבנה הא-ליניארית מבוססת על משהו "אמיתי" ולא על הדמיון היצירתי של הקורא? מצאתי כמה קריטריונים כדי לשפוט את ה"תוקף" של הקריאה הא-ליניארית. לדוגמה, היא צריכה לקשור יחד אלמנטים שבלעדיה יראו בלי קשר או חסרי משמעות. אך האספקט המפתיע ביותר בכל הנושא הוא היכולת של הקריאה הלא-רציפה להשתמש בקריאה הליניארית כפרוש לעצמה כדי לראות איך הקריאה הרגילה, מצביעה על קיומו של הסדר הא-ליניארי נעבור לאפילוג של דוגמתנו. "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם" (ב' א') באפילוג, ביום השביעי, אנו רואים כי ה' סיים את הבריאה של השמיים, הארץ וכל הנמצא בהם – "צבאם". ביטוי זה הוא חדש לחלוטין, הוא אינו מופיע בששת הימים הקודמים. בכל אופן, זהו תיאור מעולה של המאפיינים בטור השמאלי טור L . "וכל צבאם" – ההמון הזה, שתופס את כל החלל שנוצר בטור R . כלומר ראיית הטבלה, מכינה אותנו לכך ש "השמיים הארץ וכל צבאם" מתייחס לשני אספקטים של הבריאה שמוגדרים בשני הטורים בטבלתנו. השמיים והארץ מתייחסים ליצירות האינבידואליות של שלושת הימים הראשונים (טור R ). "צבאם", ההמון הנמצא בהם, מתייחס לקבוצות בטור L . הטקסט מאד זהיר בתארו את הטור הימני, הכולל אובייקטים אינדבידואלים בכך שהוא מציין את הישויות באופן ספציפי וברור –"השמים והארץ", בעוד שבטור השמאלי הכולל מחלקות שונות הוא משתמש בביטוי כללי – "כל צבאם". הטקסט עצמו מציין מאפיין של הקריאה הא-ליניארית. ראינו שהאפילוג מתאר את הטורים. דבר זה מציין שהיחסים הלא-ליניארים שהצבענו עליהם קודם, הינם באמת חלק אינטגרלי מהטקסט. דבר מסכם את אמיתות המבנה של סיפור הבריאה. בפרק הבא נראה אילו משמעויות ניתן לגזור מהמבנה. אישית, אני אוהב לנתח מבנים של טקסט. אני לא יודע אם אוכל להתענג כל כך במשימה הקשה יותר (וגם המסוכנת יותר) של גזירת משמעות מהמבנה. בכל זאת, אני נאלץ לעשות דבר זה, בשביל הסטודנטים שלי ואשתי. לעיתים קרובות אני שומע מהם את השאלה המעצבנת בתגובה לממצאי: "יופי, מצאת מבנה יפהיפה, אך מה המשמעות של זה? "למה התכוון המשורר?" יותר מפעם אחת בא לי לענות " למה אתה מתכוון במה התכוון?" לכן, אני חושב שיהיה נכון לעצור בנקודה זו ולהסביר למה אני מתכוון כשאני אומר משמעות. ביחס לשאלת המשמעות אני מרגיש כאדם שמהלך על חבל מתוח גבוה מעל לאדמה. בכל צעד אני מסתכן בנפילה שתוצאותיה הרסניות, אך אני חייב לעשות זאת מכיוון שישנם אנשים שמדרבנים אותי לכך. יתכן שתשאלו "מה הסכנה?" התשובה היא כפולה, אני עלול לטעות ואני עלול להיות צודק. קשה מאד לעשות את ההבחנה בין מסקנות שקולות בניתוח מבנה לבין ספקולציות גמורות. אם אלך רחוק מדי בגזירת משמעויות מניתוח המבנה, יתכן שאעשה יותר נזק מאשר להשאיר זאת חצי גמור כמו בפרק הקודם. אם המסקנות שלי יקפצו רחוק מדי, המבקרים יקטלו את כל השיטה של ניתוח מבנים בטקסט. מצד שני, אם מסקנותי יהיו משכנעות, אעמוד מול סכנה גדולה יותר, יאשימו אותי ביהירות, או, גרוע יותר, יקטלו את השיטה מפני שהיא משנה נורמות מקובלות. וכך, נדון לקטילה מכאן ומכאן, אשליך לכל רוח את הזהירות, ואצא בדרך החתחתים אל המשמעות. אעדיף לתת דוגמה מאשר להסביר בצורה מופשטת איזו משמעות יכולה להיגזר מקריאת הטקסט ע"פ מבנהו. בסוף פרק זה נראה שסיפור הבריאה מבוסס על תהליך בן חמישה חלקים. כל שורה בטבלה היא שלב בתהליך. התהליך עצמו הוא בלתי נראה עד שמסדרים את הטקסט ע"פ מבנהו. התהליך בן חמשת השלבים מוטמע בתוך הטקסט וקרוב למבנה חמשת השלבים של התורה. ראיית התהליך אינה מסבירה בהכרח את הקשיים המתעוררים בקריאה הרגילה, אף על פי שהסברתם תיתכן. קריאת המבנה מגלה דברים חדשים לגמרי על הסיפור, והמשמעות הנגזרת עצמאית לגמרי מהקריאה הליניארית, מכיון שהיא מבוססת על "סופר-טקסט", מארג השתי והערב של הבריאה. אני מגדיר את זיהוי התהליך המוטמע כ"סופר-טקסט", כהשגת משמעות חדשה מן הטקסט. לפרק ישנן שתי מטרות השתלבות יחדיו. ראשית, אדגים כיצד לגזור משמעות מהמבנה. שנית, אציב את המשמעות של "מארג" הבריאה מול המשמעות המקובלת, המסורתית, המתקבלת מן הקריאה הליניארית. לאחר שסידרנו את הטקסט ע"פ מבנהו , בפרק שני, אנו נמצאים בנקודה בה אפשר להתחיל בקריאתו. זוהי נקודת מעבר בניתוח שלנו, בה אנו מתחילים לעשות שימוש בהבנה של המבנה. המעבר מתיאור המבנה לקריאתו, הוא קריטי להבנת כל מה שיבוא בהמשך ולכן, גם אם אראה מאד פדנט, נתחיל בצעדים קטנים. הדבר הראשון שנעשה כאשר נסתכל במארג הבריאה, הוא לקבוע מהם חלקיו וכיצד הם משתלבים יחד. המארג מורכב מחמישה חלקים או שורות. הראשונה והאחרונה עשויות מחלק אחד, בעוד ששלושת האמצעיות מורכבות משני חלקים. אבחנה זו מובילה מיד לבאה: המבנה סימטרי. כמו שראינו בפרק הראשון של המאמר, סימטריה היא אחד העקרונות העיקריים בארגון של התורה. בסיפור הבריאה, הביטוי החוזר "שמיים וארץ" בחלק הראשון והחמישי יוצר קשר בין החלקים (1 ו 5 ) האפקט מודגש יותר ע"י העובדה שהפרולוג והאפילוג הם החלקים היחידים במארג שאינם מתחילים במילים "ויאמר אלוהים". הסימטריה מושלמת ע"י שלושת החלקים הכפולים המופיעים בין החלקים השלמים. הסימטריה המושלמת הזו של החלקים מצדיקה את בידודה כיחידה ספרותית. ברצוני להציג עכשיו ראיה נוספת של סימטריה שתהיה חשובה ביותר בניתוחו של ספר ויקרא. אני אתייחס לנושא זה בשם "סימטריה תפישתית" שמשמעותה: הסימטריה של הרעיונות בטקסט. זהו כנראה החיבור החשוב ביותר בין המבנה הפורמלי של הטקסט לבין משמעותו. סימטריה זו מבוססת על יחס משלים בין חלקים סימטריים במבנה הטקסט. יחס זה יהיה בד"כ בין זוג מנוגד או מקוטב. בדוגמה שלנו ניתן לראות יחס זה בין שורות 1 ו- 5 , ניתן לבטא את הקוטביות ביניהן כ"לפני ואחרי" או "פוטנציאלי וממשי". הפרולוג מכוון אותנו להצהרת בסיס של "תוהו ובוהו" שקיים, איזשהו מצב של "פרה-בריאה". היום השביעי מתאר את הקוטב ההפוך, "ויכולו" מלשון סיום. הבניין קיבל את התעודה המאשרת. לפני שנתבונן בדוגמאות נוספות של סימטריה תפישתית, ברצוני להבהיר את הקשר בין סימטריה מבנית לתפישתית. השורות הקיצוניות, ( I ו V ), במארג הבריאה הן חלק נפרד משלושת השורות המרכזיות גם מבחינה מבנית וגם תפישתית. ההבדל המבני הברור הוא שהשורות המרכזיות מחולקות לזוגות בעוד שהקיצוניות מורכבות מיחידה אחת. דבר זה מסמן את השורות הקיצוניות כזוג מבחינה מבנית. לאחר שסומנו ככאלה, ניתן להשוות ביניהן ולראות באיזה אופן הן יוצרות זוג מבחינה תפישתית.זהו בדיוק השלב בו אנו מתחילים להבין את המשמעות החבויה במבנה. בואו נתמקד בהשוואה. כאשר מסתכלים על שורות 1 ו- 5, מיד שמים לב לדמיון בפתיחה של שני הפסוקים, שניהם מזכירים את "השמים ואת הארץ". מקבילה לשונית זו מהוה מעין גשר בין הגורם המבני לתפישתי. בראשית – משמעה התחלה, ויכולו – מלשון סיום. כעת השלמנו את המעבר מתיאור המבנה לגזירת המשמעות וניתן לדבר על סימטריה תפישתית בין הפרולוג לאפילוג. האלמנט התפישתי הבא שנגזור מהטקסט מבוסס על הקוטביות בין 1 ל- 5. הקטבים, התחלה וסיום, מגדירים את הגבולות שלמה שנופל ביניהם. המרכז הוא גם מבני וגם תפישתי, כפי שנראה בהמשך. בין השלב הראשון, התוכנית, והשלב האחרון – תפוסה, נמצאים ששת ימי הבניה. ישנו סימן לשוני ברור שששה ימים אלו צריכים להיקרא כתת-יחידה. כל אחד מששת הימים מתחיל בביטוי "ויאמר אלוהים" ונגמר בביטוי "ויהי ערב ויהי בוקר". אף אחד מביטויים אלה לא מופיע בשורות I או V . ההוכחה הלשונית חוברת לעובדה המבנית , ששורות II-IV נפרדות משורות המסגרת כדי להבטיח שנראה אותן כיחידה עצמאית: תת-טקסט. לאחר שהגדרנו את הקיצוניות כ"התחלה" ו"סוף" ברור שמה שנמצא ביניהם אמור להיקרא "אמצע". במקרה הספציפי הזה, עם ההתייחסות לזמן, העובדה שששת ימי הבריאה הם אמצע גם מבחינה תפישתית היא די טריוויאלית. בכל אופן, אם נחשיב את שלושת הצעדים כ I - ללא צורה II - היווצרות III - תצורה סופית אזי, האמצע התפישתי אינו טריוויאלי יותר. הוא המגשר ("לינק") בין הפוטנציאלי למוגשם. במשך ששה ימים אלה ה' עובד מהתכנית ההתחלתית ומגיש מוצר מוגמר בשבת. ששת הימים מראים כיצד ה' מגשים את תכניתו. החלטנו קודם, ע"פ המבנה, שששת הימים מחולקים לשלושה חלקים פנימיים. גם בתוך שלושה חלקים אלו נגלה סימטריה תפישתית. נראה כעת איך שלושת השלבים המרכזיים מנצלים את ארבעת היסודות הקלאסיים: אש, אויר,מים ואדמה כדי ליצור סימטריה תפישתית. כל אחד מחוטי הערב במארג, בשורות II-IV , קשור ליסוד או יסודות ספציפיים. שורה IV היא אדמה באופן מובהק. שורה II מדברת על אור המקושר אוטומטית ללהבה או אש. שני היסודות הקלאסיים הנוספים נמצאים בשורה III – אויר ומים. המיקום של יסודות אלה בין אש לאדמה מראה שהייתה כונה מסוימת ששורה III תהיה מרכז לשתי השורות האחרות. ישנם כמה סימנים לכך. הסימן הראשון הוא העובדה ששורה III כוללת שני יסודות. כל אחד מהם מקושר לאחד היסודות בשורות החיצוניות. אויר הוא כמו אש במובן ששניהם אינם מוחשיים ונוטים לעלות למעלה. (אדים ועשן, מרכיביהם). מים מוחשיים כמו אדמה, ונוטים לרדת למטה ולחפש את המקום הנמוך ביותר. שילוב זה מסביר את ההימצאות של ציפורים ודגים בשורה III . ציפורים עולות באוויר, דגים יורדים מטה במים. לסיכום, שורה III היא גם מרכז תפישתי לשורות II ו IV כי היא משלבת אספקטים משתי שורות אלו. זהו אחד העקרונות הבסיסיים של סימטריה תפישתית: שלב הביניים מספק קישור מחלק של הגורמים. ניתן לקרוא לזה "העיקרון השני של דינמיקת הבריאה" מכיוון שזה כה מזכיר את הבריאה של היום השני – הרקיע המחולק למעל ומתחת. דוגמה נוספת של סימטריה תפישתית נמצאת בשלושת ימי הבריאה הראשונים. היא מבוססת על חמש הישויות שנקראו בשם בימים אלו. ה' נותן שמות לחמישה דברים בבריאה. ביום הראשון הוא קורא לאור "יום" ולחושך "לילה". ביום השני הוא קורא לרקיע "שמיים". ביום השלישי הוא קורא לאזור היבש "ארץ" ולמקווי המים "ימים". גופים אלה מפוזרים בטבלה באופן סימטרי: שניים בשורה II , אחד בשורה III ,ושניים נוספים בשורה IV . אולם, רק שלושה מתוך החמישה מוזכרים כיצירות שה' התכוון אליהם בבריאה, כאלה שבאופן ישיר נוצרו ע"י מעשי ה. ביום הראשון רק האור נברא למרות שגם היום וגם הלילה נקראו בשם. ביום שני נוצר הרקיע ונקרא – שמיים. ביום השלישי רק היבשה נוצרה למרות שגם הארץ וגם הימים קיבלו את שמם. אנו רואים שבכל אחד משלושת הימים נוצרה בריאה אחת במכוון – אור, רקיע וארץ.שתי היצירות הנוספות שנקראו בשם מעוררות סקרנות. למה ה' קרא להם בשמות למרות שנראה כי הן משניות ליצירות של אותם ימים? מה תפקידן של יצירות אלה? שאלות אלה מובילות אותנו לדוגמא נוספת של סימטריה תפישתית. כדי לענות על השאלות ששאלנו קודם, צריך לבדוק את מערכת היחסים בין הישויות שנבראו ונקראו בשם בימים ראשון ושלישי ובין אלו שנקראו בשם אך "לא נבראו". הקשר בין אור לחושך דומה לקשר בין יבשה לים – ניגודים. אור וחושך אינם יכולים להתקיים יחדיו וכך גם לגבי מים ואדמה יבשה. נשים לב שלשני הזוגות יש גם קשר מעגלי דינמי: המעגל של היום והלילה מול מחזור הגאות והשפל. שני הזוגות קשורים גם לראיה. האור נותן אפשרות לראות את מה שהחושך מסתיר. תנועת המים חושפת את האדמה היבשה. נבחן, במבט מעמיק יותר, כיצד נוצרו האור והיבשה: האור נברא ישירות ע"י הדיבור האלוקי. היבשה לעומת זאת לא ממש נבראת. האספות המים גורמת להופעתה. גם החושך וגם הימים לא ממש נוצרו יש מאין. החושך מופרד מהאור לאחר יצירתו של זה ביום ראשון. המים הינם תוצר לוואי של בריאת היבשה ביום השלישי. לשני מקבלי שם (ולא ברואים) אלה קשר שונה עם הבריאה הראשית של אותו יום. האור גורם לחושך להעלם. הישות הברואה של יום א' שוללת את קיומו של"הלא-ברוא" ההופכי לו. ביום שלישי, לעומת זאת, נאמר למים להתכנס למקום אחד וכך לגלות את היבשה. גורם הלא-ברוא, המים, משחק תפקיד בהופעת הארץ. לכן, אנו יכולים להניח ששני הלא-ברואים משמשים כדי להדגיש שני סוגים שונים של סיבתיות. האור הוא ביטוי ישיר לרצונו של ה'. אין גורמים או שלבים בתווך. האור נוצר מיד כאשר ה' רצה זאת. זוהי הבריאה היחידה שה' ראה בצורה אינדיבידואלית: "וירא אלוקים את האור". היבשה, מצד שני, לא נבראה ממש ביום שלישי, היא נתגלתה. ה' גילה את היבשה כאשר פקד על המים להיאסף למקום אחד. היא מופיעה כתוצאה מרצף של ארועים. האבחנה בין יצירת האור ליצירת היבשה היא האבחנה בין הטבעי לעל-טבעי. ה' ברא את האור באופן ישיר אך יצר את היבשה בתהליך טבעי. אבחנה זו מודגשת ע"י ההבדל בדרך בה האור הופרד מהחושך לעומת הצורה בה המים הופרדו מהיבשה. ראינו מספר דוגמאות של סימטריה תפישתית בין שורות II ל IV . כעת נפנה לשורה III ונראה שהיא מתפקדת כמרכז תפישתי לשורות אלה. ההופעה של חלוקה בין שתי ישויות דומות (מים) בשורה III מעידה שהשורה עצמה משמשת כאמצע תפישתי. שורה זו מחלקת את הבריאה ללמעלה ( II ) ולמטה ( IV ), שוב אנו נתקלים בתופעה בה התוכן של הטקסט מתאר את המבנה הא-ליניארי שלו, בצורה המזכירה את "וכל צבאם" של שורה V . בשורה III כ הנושא מדהים עוד יותר מכיוון שהטקסט יוצר את אותו דבר שהוא מתאר – חלוקה. בנוגע לארבעת היסודות ראינו ששורה III מחלקת בין המוחשי למופשט בהציגה את שני האלמנטים. באופן דומה, היא מחלקת את החי בשורה IV , מהדומם, בשורה II . שורה III , המרכז, מורכבת גם מחי וגם מדומם. היום השני מתאר אובייקטים דוממים בעוד יום חמישי מתאר את האובייקטים החיים המקבילים להם. עכשיו מתחילה להתברר הסימטריה התפישתית בשורות IV - II . העולם העליון, II , לא מוחשי ודומם. העולם התחתון, IV , מוחשי וחי. המרכז, III , משלב את כל התכונות האלו. ה"חפצים" המופיעים בו הם חיים, דוממים, מוחשים ומופשטים. הצלחנו להפיק אינפורמציה חדשה בנוגע לטקסט, בכמות מספיקה כדי להצדיק את סידורו בטבלה. התחלנו גם לראות קשר די הדוק בין מבנה למשמעות, והכרנו חלק מהכלים הרטוריים של התורה. נראה כעת שהתורה משתמשת בפסוקיה הראשונים במטרה ללמד עקרונות של פרשנות. שני הפסוקים הראשונים בתורה מדגימים כיצד יש לקרוא אותה כטקסט א-ליניארי, וכן לתאר את ששת ימי הבריאה. טבלה 4: מילות מפתח בפסוקים א' , ב' הפסוק הראשון כולל שלושה שמות עצם: אלוקים, שמיים וארץ. הפסוק השני כולל שלשה תיאורים: 1)והארץ היתה תוהו ובוהו. 2)חושך על פני תהום. 3)רוח אלוקים מרחפת על פני המים. מכיוון שאנו יודעים שמבנה יכול להכיל מידע, נשווה את שתי השלשות. רואים מיד כי בפסוק ב' ישנה התייחסות לשניים משמות העצם בפסוק א': ארץ ואלוקים. בחינה נוספת תגלה כי האלמנט הראשון בשלשה הראשונה מופיע אחרון בשלשה השניה ולהפך. זוהי תבנית כיאסטית, מהאות היוונית "כי" אשר צורתה דומה ל X . בעברית מבנה זה נקרא תצלובת, וזהו אחד המבנים הבסיסיים בארגון של התורה. מבנה זה הוא כלי אשר משמש להחזיק יחד חלקים מהטקסט תוך כדי הגדרת גבולות. הופעה של תצלובת מבהירה את תמונת המבנה בעודה מצביעה כי הוא משמעותי (כלומר יש לו משמעות). במקרה שלנו התצלובת אומרת "שני הפסוקים הללו הם יחידה אחת". הם צריכים להיקרא ביחד. (אגב, זוהי הוכחה נוספת לנכונות טבלתנו – הפרולוג). התצלובת אומרת גם ש"אלוקים" הוא חלק מהשלישייה הראשונה. ללא התצלובת, לא היינו בטוחים אם בפסוק הראשון יש שני חלקים או שלושה. יתכן ששם ה' הוא נושא (מבחינת חלקי המשפט) ויש לו שני מושאים – שמיים וארץ. ההופעה של "אלוקים" כחלק מהשלשה השנייה מטה את הכף לטובת הסברה של שלושה חלקים. התצלובת היא הכופה את ההחלטה. לאחר שרואים את שני הפסוקים כיחידה אחת מוצלבת, חייבים להבין כי ישנן כאן שתי שלשות. מה הלאה? למזלנו, גילינו קודם את שני המעגלים של ששת ימי הבריאה, ונוכל לראות את הדמיון של המבנה הפנימי של הפרולוג אליהם. השלשה הראשונה של הפרולוג כוללת שלושה שמות עצם פשוטים – בדיוק כמו שלושתימי הבריאה הראשונים בהם יש שלוש אלמנטים ברורים שנבראו ונקראו בשם. השלשה השניה בפרולוג משנה את שמות העצם שהופיעו בפסוק הקודם בצורה דומה לשינוי שימים רביעי עד שישי עושים לאלמנטים המקבילים להם בימים הראשונים. אנו רואים שהפרולוג מכיל את צורת הבריאה, זוהי בדיוק אותה תוכנית מתאר, עליה דיברנו קודם ושציפינו למצוא בפרולוג. הגורם שסייע לנו להגיע להחלטה זו היה המבנה הכיאסטי. אני חוזר כעת לחבל המתוח. עד עתה הצגתי כלים ספרותיים ידועים, כמו סימטרייה וכיאסטיות, כדי לגזור משמעות ממבנה. כעת ניגש לעבוד עם מאפיינים ייחודיים לטקסט שלנו. שני הפסוקים הראשונים של האפילוג, שורה V , פותחים באותה מילה. פועל, אשר ניתן להבינו כסיום או השלמה –"ויכולו". מדוע חוזרת התורה פעמיים על הפועל כאשר פעם אחת הוא מתייחס לבריאה ופעם אחת לקב"ה? אם הטקסט מתכוון לכך שה' סיים את הבריאה, האם לא מספיק לומר שהוא סיים ונח ביום השביעי? מה נוסף בהזכרת השמיים הארץ וכל צבאם בנפרד מה'? אני מאמין שניתן לענות על שאלות אלו דרך הקריאה שלנו את הפרולוג. השלשה הכפולה בפסוקי הפתיחה מתחילה ומסתיימת בשם ה'. הוא מתחיל ביצירת השמיים והארץ ומסיים בריחוף מעל המים. הוא מעורב בתהליך הבריאה כמשתתף, ומרחף מעליה בחוסר מנוחה. הסטטוס האישי שלו לא מוזכר עד שאנו שומעים כי הוא נח ביום השביעי. מנוחה זו היא המקבילה הנגדית ל"ריחוף" בהתחלה. זהו עוד פרט בסימטרייה בין שורות I ו V . את אותו עקרון ניתן להפעיל כדי לפתור את הבעיה בשימוש הכפול של "ויכולו". האפקט שנוצר ע"י שימוש כפול זה, בא לומר שה' כבר אינו מעורב בשמיים, בארץ ובכל צבאם. הוא נח בשבת הקדושה בעוד שהבריאה שלו כבר עומדת בפני עצמה, מושלמת. בצורה אחרת, ה', שהיה מעורב בצורה אינטימית ובחוסר מנוחה בתהליך הבריאה במשך ששה ימים, נפרד ממנה ביום השביעי. ההיפרדות עצמה היא סימן לכך שהתהליך הושלם. אבחנה זו, משפיעה בהכרח על הבנתנו את תהליך הבריאה. קודם לכן, זיהינו את המרכז התפישתי בשורות II - IV כמעבר מ "ללא-צורה" ל"תצורה". כעת אנו חייבים לקחת בחשבון שהאמצע יכול להצביע על המעבר מהמצב בו ה' ויצירתו הם חלק בלתי נפרד, למצב בו הם ישויות נפרדות. לפני שנבחן את התהליך השלם של חמשת השלבים, אנו חייבים לברר נקודה מרכזית הנוגעת לבריאה של יום שני – הרקיע. הבריאה מתחילה ( I ) ומסתיימת ( V ) עם השמיים והארץ. שורה IV במארג, מתמקדת בבריאת הארץ והיצורים שבה. אין מקבילה כזו לשמיים. זה יהיה פשוט אם נוכל לשייך את שורה II לשמיים, שם נמצאים הגרמים השמימיים. בכל אופן, ה' יוצר את השמיים דווקא ביום שלישי. באופן ספציפי יותר – את הרקיע אשר לאחר מכן נקרא שמיים. תפקידו של הרקיע הוא להבדיל בין המים שמעל לאלו שמתחת. דבר זה אינו מסתדר עם השקפתנו על השמיים, (לא בצורה פיסית ולא סימבולית). הבלבול גובר עם העובדה שהתורה משתמשת לחילופין במונחים "שמיים" ( I , III , V ) ו"ברקיע השמיים" ( II , III ), בעוד שהיא מתעקשת ביום שני ש"שמיים" זהו בעצם שם ל"רקיע". נראה, כי יש משהו מוצדק בבלבול הזה. הוא מעמיד את השמיים כניגוד לארץ, כדבר לא מוחשי וסתום. אני מאמין שזהו מקרה בו תבנית המיקרו של הפרולוג יכול לשפוך אור חדש על הנושא. ראינו ש"אלוקים" ו"ארץ" נמצאים בקצוות של המבנה הכיאסטי. בשלשה הראשונה השמיים נמצאים בין אלוקים לארץ. המונח המרכזי בשלשה השנייה הוא "תהום". המכנה המשותף בין תהום לשמיים הוא חלל. בשני המקרים ישנו חלל או פער כלשהו בין אלוקים לארץ. ניתן להשתמש במה שלמדנו קודם על מרכז תפישתי כדי לעשות צעד נוסף בניתוח שלנו. ישנה תהום (עמוקה וחשוכה) בין הקב"ה לארץ, אשר משמשת גם כגשר ביניהם. כמו ה', היא עמוקה עד אין חקר. כמו הארץ היא חלק מהבריאה. היא נקראת שמיים ונמצאת במרכז הבריאה. תפקידה להיות ממשק (מגשר) בין העולם העליון לתחתון. אם נחזור לפרולוג ולשלשות, נוכל לאפיין את העולם העליון כאלוקי, ואת התחתון – כגשמי. מכיוון שברור ששורה IV מתייחסת לארצי, נוכל לצפות ששורה II תתייחס לאלוהי או לעל-טבעי. כעת ניתן להמשיך עם תהליך חמשת השלבים.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)