| rdfs:comment
| - יש מחלוקת גדולה בין רבותינו, לאורך כל הדורות, באשר ליחס הראוי אל הסגפנות בכללה ואל הנזירות בפרט. מחלוקת זו, ראשיתה בברייתא המובאת במסכת תענית (דף יא, א): רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה! רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. לפי דעה אחת, הנזיר נקרא 'קדוש', ולפי השנייה – 'חוטא':
|
| abstract
| - יש מחלוקת גדולה בין רבותינו, לאורך כל הדורות, באשר ליחס הראוי אל הסגפנות בכללה ואל הנזירות בפרט. מחלוקת זו, ראשיתה בברייתא המובאת במסכת תענית (דף יא, א): רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה! רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. לפי דעה אחת, הנזיר נקרא 'קדוש', ולפי השנייה – 'חוטא': ר' אלעזר עצמו, הסובר שהנזיר נקרא 'קדוש', לא אומר זאת בכל מצב, אלא מחלק בין מצב שבו "מצי לצעורי נפשיה", לבין מצב בו "לא מצי לצעורי נפשיה". דהיינו: אם התענית גורמת לו נזק ומפריעה לו בעבודת ה' ובקיום מצוותיו, אזי אסור לו להתענות, ואף להיות נזיר; אולם אם אינה מזיקה ומפריעה, אזי הנזיר, ואף המתענה, נקרא 'קדוש'. ר' אלעזר הקפר חולק על כך וסובר שכל מי שמתענה נקרא חוטא. כדי לעמוד על עומקם של דברים, עלינו להבחין בין גישות שונות ביחס לתענית.
* שתי השקפות הן ביחס לעולם ולחיים – השקפה אופטימית והשקפה פסימית. ההשקפה הפסימית טוענת כי העולם הוא רע, והאדם החי בו – רע מיסודו. לפי השקפה זו, הנאות העולם – פסולות מעיקרן, ואף רצונו של אדם ליהנות מחייו – פסול מעיקרו ואינו אלא ביטוי לאנוכיות גסה.
* כנגד זה באה ההשקפה האופטימית. עולמו של הקב"ה – טוב מיסודו. "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". גם האדם, הנברא בצלם א-להים – טוב הוא מיסודו. על כן אין פסול עקרוני בהנאות העולם, ואף אין פסול עקרוני ברצונו של האדם ליהנות מחייו. אמנם יש רע בעולם, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ולעתים "ראוי להתענות כדי להתיש את כוח הרע שבחומר"; אולם זהו היוצא מן הכלל ולא הכלל. סגפנות הבאה מתוך שנאה עצמית – אין לה שום מקום.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)