| abstract
| - הצדדים המתווכחים: בצד אחד:
* לאה פ - בשיעור שהעבירה על המרידות בתנ"ך, בשבת נח"ת על המנהיגות בתנ"ך, שהיתה בחדרה, בתחילת אדר א' ה'תש"ס;
* לארא - יצור דמיוני שהדעות שלו הפוכות מהדעות של אראל. בצד שני:
* צביה
* נתן קלר
* אראל רקע: לקראת סוף ימיו של דוד, כשדוד היה " זקן, בא בימים " (מל"א א 1), החליט בנו אדוניהו שהוא כבר רוצה למלוך, והתחיל לחגוג את מלכותו (בלי להודיע לדוד, כמובן). בתגובה לכך, בא נתן הנביא אל בת-שבע, אשתו של דוד ואמו של שלמה בנו, ואמר לה (מל"א א 11): " הלוא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית; ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה: ומלטי את נפשך, ואת נפש בנך שלמה. לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו:'הלוא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמור: ' כי שלמה בנך ימלוך אחריי, והוא יישב על כסאי '; ומדוע מלך אדוניהו?' הנה, עודך מדברת שם עם המלך, ואני אבוא אחרייך, ומילאתי את דברייך. " 1.
* השבועה לא נזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. 1.
* אילו היתה שבועה - בת-שבע היתה חושבת בעצמה על הרעיון להגיד את זה לדוד; נתן לא היה צריך להגיד לה את זה. 1.
* יותר מכך: אילו היתה שבועה – דוד היה פועל בהתאם לשבועתו וממליך את שלמה עוד לפני שבת-שבע נכנסה אליו. 2.
* בנוסף לכך, ברשימת בעלי-התפקידים במלכות שלמה (מל"א ד 5) מופיעים " עזריהו בן נתן " ו" זבוד בן נתן ", כך שלנתן היה אינטרס אישי לתמוך בשלמה – שלמה כנראה הבטיח לו שימנה את בניו לתפקידים בכירים. צביה: אשיב על הנימוקים שהזכרת לפי הסדר: 1.
* לא כל דבר שקרה נזכר בתנ"ך בזמן שבו הוא קרה. יש עוד דוגמאות לשבועה שהיתה ולא נזכרת. 1.
* בת-שבע הרגישה חסרת-אונים. היא חשבה שבמצב הקשה של דוד אין לו שליטה על ההמלכה, ולכן אין טעם להזכיר לו את השבועה. ואז נתן בא והראה לבת-שבע שהוא לצדה, שיש לה גיבוי, ולכן אם היא תזכיר לדוד את השבועה - יש לה סיכוי להצליח. 1.
* לפי דברייך - הרי דוד היה נורא זקן וסנילי! הוא לא היה בכלל מסוגל לתפקד. בכל אופן, יכול להיות שדוד בכלל לא ידע על המלכת אדוניהו. זה נראה גם מדברי נתן, שאומר: " ואדונינו דוד לא ידע ", וגם מדברי בת-שבע, שאומרת לדוד - " ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה אדוני המלך לא ידעת. " וחוץ מאלה, אילו המטרה היתה פסיכולוגית (להכניס למוח ה'סנילי' של דוד שהיתה שבועה), אז הסיפור היה צריך להיות כזה: בת-שבע משקרת לדוד ואומרת שהיתה שבועה, ואז דוד מנסה להיזכר אם היתה שבועה או לא, ואז נתן בא וגם הוא מזכיר שבועה, ואז דוד משתכנע שבאמת היתה שבועה. הבעיה היא שנתן אינו מזכיר שום שבועה בדבריו! נתן קלר: יש הגיון בסדר הכניסה שלהם. אם בת-שבע היתה נכנסת לבד - דוד לא היה מאמין לה כי היא אישה, ודוד היה חושב שהיא מגזימה. אם נתן היה נכנס לבד: דוד היה חושב עליו 'מה אתה מתערב? זו שבועה אישית שנשבעתי לבת-שבע, זה לא עניינך!'. אם נתן ובת-שבע היו באים יחד: זה היה נראה לדוד כמו קשר נגדו והוא לא היה אוהב את זה. לכן האפשרות היחידה שנשארה היתה שהם יבואו בנפרד. אראל: דבר ראשון: בשם דוד אני מוחה על הכינוי 'סנילי'. אין שום הוכחה שדוד היה סנילי – כתוב רק שהיה לו קר. היתה לו בעיה גופנית ולא שכלית. ודבר שני: בשם נתן אני מוחה על ההאשמה החמורה: איך אתם יכולים להאשים נביא בשקר כל-כך גס? ואם אתם לא מאמינים לנתן – איך אתם בכלל יכולים לסמוך על מה שכתוב בספר שמואל? הרי לפי דברי חז"ל נתן הנביא כתב לפחות חלק מספר שמואל! אראל: טוב, אתה לא מאשים את נתן בשקר. אז איך אתה יכול להאשים אותו שהוא הסית את בת-שבע לשקר כל-כך גס? אראל : בכל אופן, הטענה שלכם – שלא היתה שבועה – לא מסבירה מה היו המניעים של נתן: למה נתן כל-כך רצה שבת-שבע תגיד שהיתה שבועה אם היא לא היתה באמת? ובכלל -- למה נתן כל-כך רצה ששלמה ימלוך? לאה טענה ששלמה הבטיח לו שימנה את בניו לתפקידים בכירים, אבל הרי בכל הסיפור שלמה לא עשה שום דבר כדי לחזק את מעמדו בחצר המלוכה, ולכן לא נראה סביר שהוא התחיל להבטיח הבטחות לאנשים כדי שיתמכו בו. ועוד: לפי המקור בשמ"ב יב 25-26: " ...וה' אהבו: וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה - בעבור ה' " - נראה שנתן היה בעד שלמה עוד כשהוא נולד. אפשר לפרש שהוא פשוט נעלב מכך שאדוניהו 'שכח' להזמין אותו למסיבת ההמלכה (כמו שהוא אומר " ולי, אני עבדך,... לא קרא "); אבל אז אני אמחה, בשם נתן, על כך שמייחסים לו התנהגות ילדותית כל-כך... אפילו פוליטיקאים בימינו (בדרך-כלל) לא נעלבים כל-כך מהר... נראה יותר שההפך הוא הנכון: אדוניהו לא קרא לנתן כי הוא ידע שנתן לא יתמוך בו, כי הוא ידע שנתן תומך בשלמה. אז חזרנו לשאלה המקורית: למה נתן תמך בשלמה? לפי המקור בשמ"ב יב 25-26: "...וה' אהבו: וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה -- בעבור ה' ": נתן ידע שה' אוהב את שלמה. ולפי המקור בדה"א כח 2: ויקם דויד המלך על רגליו, ויאמר: '...ומכל בניי... ויבחר בשלמה בני, לשבת על כיסא מלכות ה' על ישראל..: נתן בוודאי ידע את הנבואה, שנגלתה לדוד, שלפיה ה' בחר בשלמה למלוך. בכל מקרה, נתן לא היה צריך 'להמציא' שום שבועה כדי לשכנע את דוד להמליך את שלמה: הוא יכל להגיד לדוד בדבר ה': "ה' אוהב את שלמה", או "ה' החליט ששלמה צריך למלוך", וזה בוודאי היה יותר משכנע מהדברים של בת-שבע. אז למה הוא לא אמר את זה? לדעתי הסיבה היא, שנתן ידע שדוד בשום אופן לא יסכים לפגוע בבן שלו. כמו שהוא לא היה מוכן לפגוע באבשלום, למרות שמרד בו – כך הוא גם לא יסכים לפגוע באדוניהו, וכמו שכתוב בתחילת הפרק: " ולא עצבו המלך דוד מימיו לאמור 'מדוע ככה עשית?' ". הדרך היחידה לשכנע את דוד לפעול היא להסביר לו, שאם לא יפעל – הוא יפגע בבן אחר שלו – בשלמה, וגם באשתו האהובה – בת-שבע. זוהי 'השורה התחתונה' בדבריה של בת-שבע: " והיה, כשכב אדוני המלך עם אבותיו; והייתי, אני ובני שלמה, חטאים . " כדי להסביר את זה לדוד צריך להוכיח לו שאדוניהו לא אוהב את שלמה, וגם את זה בת-שבע יודעת לעשות – היא פשוט מספרת לו את האמת: " ויקרא לכל בני המלך, ולאביתר הכוהן וליואב שר הצבא; ולשלמה עבדך לא קרא ... " הפרט היחיד שבת-שבע לא יודעת להסביר למלך הוא ההסבר – למה אדוניהו לא קרא לשלמה? למה אדוניהו לא אוהב אותו? ואת הפרט הזה נתן מגלה לה: הוא מזכיר לה שדוד נשבע לה פעם ששלמה ימלוך. השבועה הזאת כנראה התגלתה לאדוניהו, ומאז הוא ראה בשלמה את היריב העיקרי במאבקו על המלוכה. לפי זה, השבועה היא בכלל לא העיקר בדבריה של בת-שבע – היא רק נקודת הפתיחה לנאום. השבועה לבד לא היתה משכנעת את דוד לפעול נגד אדוניהו. לכן אין שום טעם להאשים את נתן שהמציא שבועה שלא הייתה.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)