| abstract
| - הגזירה שגזר המן על היהודים נגזרה בשלושה עשר בניסן (אסתר ג 12). " ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ", והוא סיפר על כך מייד לאסתר, והיא אמרה לו (אסתר ד 16) " לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום -- גם אני ונערותיי אצום כן; ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי. ויעבור מרדכי; ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר. " מרדכי כינס את כל היהודים לצום 3 ימים רצופים, ומחשבון התאריכים במגילה נובע, שאחד מהימים האלו היה חג הפסח! כידוע, בחג הפסח אסור לצום - גם בגלל שיש מצוה לשמוח בחג, וגם בגלל שיש מצווה לאכול מצות בלילה הראשון. על הפסוק ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צוותה עליו אסתר פרשו חז"ל שעבר עבירה בכך שציווה לצום בפסח. אז למה הם עשו את זה?! השאלה יכולה להיות יותר חזקה אם היה כאן דין של תענית ציבור, שהרי גם ימים מסויימים שמותרים בהם להתענות היחידים (למשל תענית חלום בשבת), אין קובעים בהם תענית ציבור לכתחילה (ייתכן שליחיד מותר להתענות כי התענית משמחת אותו, אבל אי אפשר לכפות על הרבים להתענות כי לא בטוח שהתענית תשמח את כולם). הנה כמה תשובות ששמעתי: 1. זה היה מצב של 'פיקוח נפש', ולכן היה מותר לבטל את מצוות החג, כדי לעשות תענית שתביא לביטול הגזירה. אולם, בתשובה זו יש בעיות:
* מה הקשר בין צום לבין פיקוח נפש? האם הצום הוא כמו 'קסם' שמציל מצרות?! ברור שלא! הנביאים דברו רבות על כך שמנהגי התענית החיצוניים אינם מספיקים כשלעצמם, למשל (יואל ב13): ו קרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, או ישעיהו בפרק נח. לפי הרמב"ם, התועלת היחידה בתענית היא שהיא גורמת לאנשים להתעורר ולהרהר בתשובה, אבל היא לא מכפרת באופן ישיר. רק התשובה מכפרת ( הלכות תענית, פרק א : " ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן -- ככתוב " עוונותיכם הטו אלה " (ירמיהו ה 25), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. ") הצום לא מציל מהצרה – הצום רק גורם לבנ"י להתעורר וחזור בתשובה, ואז ה' מציל אותם. אבל אם הצום בעצמו הוא עבירה – הוא משיג מטרה הפוכה: במקום שהוא יעורר את בנ"י לתקן את מעשיהם – הוא רק מקלקל אותם עוד יותר! איך ייתכן שצום שנעשה בעבירה יציל את בנ"י מהצרות? (וכמו שאמר הרב גדעון בן משה בשיעור: יש אנשים שאומרים: 'אם אספיק לשמוע מגילה - אשמע. ואם לא אספיק - לא נורא, כפרת עוונות...' - זו לא כפרת עוונות, זה עצמו העוון!)
* חיים לביא: חז"ל התירו ת"ח משום יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ברור מהגמרא שזה לא עניין פסיכולוגי גרידא.... לא נראה שמישהו חשב את התענית לעניין מאגי. פשוט, מנהג אבותיהם בידיהם, והיו רגילים לזעוק ולהתריע ולהתענות מפני הצרות, או על הגשמים וכיו"ב. ולכן הנביא מדבר על עניין הרגילות של הצום, בדומה לעניין הקרבנות והתפילה. ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וגו' גם כי תרבו תפילה אינני שומע וגו' וכ"כ למה? מפני כי ידיכם דמים מלאו וגו'. הזה צום ואבחרהו וכו' הכזה יהיה צום ויום רצון לה', למה לי רוב זבחיכם אמר ה' וגו' כי לי כל חייתו ארץ בהמות בהררי אלף האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה . ועוד כיו"ב. והנה לגבי קרבנות א"א לומר שאין להם משמעות בפני עצמם, הרי זו מצווה מן התורה! ותפילה היא מצווה מדרבנן (ויש דעת הרמב"ם שהיא דאורייתא). אלא מוכח שגם דברים שי"ל משמעות בפ"ע, עדיין הנביא (או המזמור) מזהיר על כך שאין זה מתוך תשובה, אלא ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.
* גם אם הצום מועיל לכפרה, הוא בוודאי לא מועיל כשלעצמו, אלא רק כשיש עמו תשובה. ואם כך, יש קושיה גדולה על מרדכי ואסתר: איך הם קראו לאנשים לצום, אבל לא קראו להם לפשפש במעשיהם ולחזור בתשובה? איך הפכו עיקר לטפל וטפל לעיקר?! האם לא הבינו את מה שאפילו מלך נינוה הבין?!
* חיים לביא: אני חושב שעצם זה שבנ"י היו ברמה כ"כ ירודה, לכן לא היו צריכים להדגיש שזה עניין של תשובה, אלא זה היה ברור ממילא. זה שהנביאים הדגישו את עניין התשובה היה מפני שהיהודים של דורם היו אחרי הכל כן יראי שמיים, בדרכם המפחידה והמעוותת ( ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה ). הם הביאו קרבנות ( למה לי רוב זבחיכם וגו'), הם התפללו ( גם אם תרבו תפילה אינני שומע ), הקפידו לברך ולהתברך מהכהנים ( ובפרישכם כפיכם אעלים עיני ), צמו והתענו ( הן לריב ולמצה תצומו וגו') וכיו"ב. לכן, היה צורך להדגיש להם שהם חוטאים, וצריכים תשובה, ולא מספיק לצום ( הן לריב ולמצה תצומו ולהכות בארוף רשע וגו' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם ). אנחנו מוצאים רבות במלאכי שבנ"י פשוט לא מבינים את חטאם, והוא נאלץ להסביר להם. ( ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה וכו' ואמרתם במה בזינו את שמך באמרכם שולחן ה' נבזה הוא וגו'). מאידך, בימי מרדכי ואסתר היהודים ידעו היטב באיזה מצב רוחני הם, ולכן לא היה טעם להסביר להם בפרוטרוט, אלא פשוט לסחוף אותם לתשובה כללית.
* ועוד: האם זכות המצוות של אכילת מצה ושמחת החג לא מועילה יותר לבטל גזירות מאשר תענית, שגם אם אינה עבירה בוודאי אינה מצוה?
* ועוד: אם המטרה היא לבטל את הגזירות - אז למה היה כל-כך דחוף להם לצום דווקא באותם ימים? הרי יש עוד 11 חודש - למה לא יכלו לחכות עד אחרי החג ואז לצום?
* חיים לביא: לשיטתך, זכות עונג שבת צריכה לבטל חלום רע. לשיטתך, מדוע התירו להתענות בשבת תענית חלום, ולא שימתין עד יום ראשון? אלא נראה כשיטתי, שבעצם מותר להתענות, ומועיל להתענות, יותר מכל דבר אחר (וזה גם ברור, כי עונג ושמחה מרחיבים דעתו של אדם, וקשה לעשות תשובה מתוך זה. ופוק חזי לגבי ר"ה, שיש או היו נוהגים להתענות בו, או לצמצם באכילה). ואעפ"כ, אסור לעבור על הדין של עונג שבת (למרות התועלת מהתענית, כי זו מצווה ולא נדחית מפני דבר אחר), אא"כ היא הנאה בשבילו.
* אסתר אומרת למרדכי: וצומו עליי ... שלושת ימים לילה ויום, כלומר: הצום נועד כביכול לעזור לאסתר במשימתה אצל המלך אחשורוש. ושוב נשאלת השאלה: איך הצום של היהודים יכול לעזור לאסתר? האם זה לא נראה כמו איזשהו כישוף?
* חיים לביא: דבריה של אסתר וצומו עלי וגו', פשוט נועדו להפיג את חששה הראשוני (שלכן אמרה למרדכי כל אנשי המלך וגו' יודעים אשר כל איש ואשה וגו' אחת דתו להמית וגו'), שהיהודים עדיין לא עשו תשובה, וממילא לא תצליח בשליחותה, ואף תיהרג לחינם. כאשר אמר לה מרדכי אל תדמי בנפשך וגו', קיבלה עליה את הדין, אבל ביקשה ממנו להתחיל במסע התשובה, כדי שאכן תצליח בשליחותה. 2. מרדכי ואסתר בכלל לא היו בקיאים בהלכות. הם היו יהודים מעורים בחברה הנוכרית . הם לא הקפידו על שמירת מצוות, ייתכן שהם בכלל לא זכרו את הלכות פסח. אבל הם זכרו במעורפל, מבית סבא וסבתא שלהם, שכאשר באות צרות על עם ישראל – צריך לצום. הם לא ידעו למה בדיוק -- הם רק זכרו שככה עושים, וזה עוזר. וכמו בימי חזקיהו, כשבני ישראל אכלו את הפסח בלא ככתוב -- ה' הטוב יכפר בעד, ה' ראה שהם פעלו מתוך כוונה טובה, מתוך רצון לשוב למסורת, ולכן סלח להם והציל את עם ישראל.
* הבעיה בתשובה הזאת היא שזה לא מסתדר עם דמותם של מרדכי ואסתר בדברי חז"ל, שלפיהם מרדכי ואסתר היו צדיקים ומרדכי אפילו היה חבר בסנהדרין. 3. וייתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון - מרדכי ואסתר דווקא היו בקיאים, לא רק בהלכות אלא גם במשמעותן. המשמעות של אכילת מצה בפסח היא, לסמל את היציאה המהירה מעבדות לחירות; באותה תקופה, בני ישראל כולם היו משועבדים לאחשורוש ונתונים תחת גזירה של השמדה, ולכן לא היה שום טעם לקיים באופן טכני את המצוה של אכילת מצה (וזה מזכיר את דברי הנביאים נגד קיום טכני של מצות ). מצאנו מקרים דומים לכך בתנ"ך ובהלכה:
* בחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה - בטלו את התענית ביום הכיפורים, אולי משום שלא היה צורך בתענית כאשר בית המקדש רק נבנה (מטרת התענית היא לכפר על המקדש).
* כשמישהו חולם חלום רע בליל שבת - מותר לו להתענות אפילו בשבת, הוא לא חייב לאכול סעודות שבת, כי המטרה של הסעודות היא עונג שבת, וכשאדם טרוד בחלום הרע, ממילא אין הוא יכול להתענג.
* בספרים שאחרי הגמרא, התירו להתענות בשבת לא רק תענית חלום אלא כל תענית. ואם תקשה שהרי בגמ' אמרו רק תענית חלום, נראה לי שהוא מפני שעשו אומדן דעת של האנשים בימיהם, שכנראה לא היה חשוב בעיניהם תענית יותר מעונג שבת, וממילא הוא צער ואסורים בכך. רק בת"ח, כיוון שיפה תענית לחלום וכו', התירו מפורש בגמרא [חיים לביא]. ובכל זאת, מדוע נקבע דווקא צום? - אולי כדי לכפר על כך שנהנו מסעודתו של אחשורוש (בפרק א); מרוב רדיפת מאכלות ותענוגים, בני ישראל התערו בחברה הנכרית, והגזירה האנטישמית שנגזרה עליהם נועדה לזעזע אותם ולהזכיר להם שהם צריכים לשמור על ייחודם, והצום נועד להעביר מסר דומה.
* וחיים לביא כתב: ייתכן שכאן, מלבד כפרת עוונות פרטית, היה רצון לזעזע את כל היהודים בשושן הבירה (בייחוד במצב הרוחני שבו הם היו, כמבואר בגמרא שנהנו מסעודתו של אותו רשע). כלומר, התענית נעשתה בצורה של פרסום (שק ואפר יוצע לרבים), כדי שכולם יתעוררו לעשות תשובה. ולכן, אולי, לא חששו לפסח, ונהפוך הוא אשר רצו להגיד ליהודים שלא עת לקיים שמחת יו"ט ואכילת מצה, אלא דווקא שובו אל ה' בצום ובכי ומספד. וכאמור, עת לעשות וגו'. ואולי זהו המרומז בפס' ליהודים הייתה אורה ושמחה וגו', ופירשו חז"ל אורה זו תורה ושמחה זו שמחת יו"ט וכו', שי"ל שנתבטלה מהם שמחת יו"ט דווקא של פסח, שהתענו בו (אבל כמובן, זה רק בדרך רמז, ואין זו הכוונה שם). בהסבר זה אפשר לתרץ קושיה על הפסוק גם אני ונערותי אצום כן וגו'. ולכאורה, י"ל שנערותיה הן אותן הנערות הראויות לבוא לה מבית המלך וגו', היינו בפשטות פרסיות ולא יהודיות. וא"כ, מה טעם יש בתעניתן? (ואולי יש לתרץ שזהו הלשון אצום כן , שאמרה בלשון יחיד, הפירוש היא לבדה תצום, והן יעזרו לה, או יתנהגו אחרת, אולי בלבישת בגדים וכיו"ב). אלא, לפי ההסבר הנ"ל מובן. כיוון שהיה צריך לפרסם את עניין התענית ברבים, היו כאלה שהתענו רק בשביל פרסום, ולא בשביל כפרת עוונות. כלומר, יש להניח שהנערות הללו חברא אית להו וחברא דחברא אית להו וכו', ואז מתוך ריבוי שיחה יתפרסם דבר הצום לכל היהודים הנמצאים בשושן הבירה (או גם בכל מדינות המלך אחשוורוש). 4. תשובה הלכתית שמעתי מחיים לביא: ב- 14 בניסן עוד היה מותר לצום (ואע"פ שי"ד עצמו הוא זמן שחיטת ק"פ, והוא יו"ט, הרי בגולה לא היה להם ק"פ, וגם שאין מצווה לענגו, אלא צריך לעשות בו יו"ט פרטי. לכן, מותר להתענות בו שעות), ואז כבר התחילו בהיתר וגמרו ג' ימים רצופים (והרי זה דומה לנשבע שלא לאכול מצה כמה ימים, וחל ליל פסח באמצע, שאסור כי לא נשבע לבטל את המצווה שאז כופין אותו ואוכל מצה, אלא זה כלול בדרך אגב בשבועתו) . זה שהלשון היה ויעבור , שעבר עבירה, לאו דווקא מורה על מעשה שלילי. הוא באמת עבר על דברי תורה, אבל באופן חיובי (גדולה עבירה לשמה), ונא' עת לעשות לה' הפרו תורתך , וכמבואר במשנה סוף ברכות.
* אראל [תגובה]: כאשר אדם נשבע שלא יאכל מצות במשך שבוע, ופסח נופל באמצע - בכל מקרה הוא יעבור עבירה: אם יאכל מצות - יעבור על לא תשא, ואם לא יאכל - יעבור על בערב תאכלו מצות. מכיוון שאין לו ברירה - הוא צריך לעבור את העבירה הקטנה יותר. אבל זו עדיין עבירה. ולכן עדיין לא ברור איך מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל מכל ישראל את המצוה הזאת, ועוד במטרה לעורר אותם לתשובה.
* חיים: מה שכתבתי לגבי דין נשבע שלא לאכול מצה הוא רק לחדודי מילתא בעלמא; לא באתי ללמוד ממנו לעניין תענית בשבת וי"ט.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)