| abstract
| - בס"ד כ"א אייר התשס"ו החיבור בין פרשיות בהר בחוקותי להצלחת שלום ב"ר שמעיה חגבי מבוא: פרשיות בהר ובחוקותי המסיימות את ספר ויקרא, כתובות בתורה צמודות זו לזו, בי"ב השנים הפשוטות מתוך מחזור הי"ט נקראות פרשיות אלה במחובר. ביתר ז' השנים המעוברות, פרשיות בהר ובחוקותי נקראות בנפרד, כל אחת בשבת בפני עצמה. הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה שבשתי הפרשיות הענין המשותף המרכזי הוא: נושא מצוות השמיטה ותוצאותיה. דהיינו, בפרשת בהר נאמרה מצוות השמיטה והיובל התלויות בארץ: "ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא, כ"ה, ב'), ובפרשת בחוקותי נאמרו השכר והעונש בגין מצוות השמיטה והיובל, שנאמר: " אשר לא שבתה" (ויקרא, כ"ו, ל"ד), ופירש הרש"י: "שבעים שנה של גלות בבל, הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום". וכן מובא בגמ':" בעון גלוי עריות, ועבודת כוכבים, והשמטת שמיטין ויובלות, גלות בא לעולם ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן... בשמיטין וביובלות כתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבות". (שבת, ל"ג.). מצוות השמיטה והיובל וכן יתר המצוות האמורות בפרשת בהר, מושתות על העקרון לפיו: כל הנברא בעולם שייך לקב"ה, והשימוש של האדם בעולם, הוא שימוש מושאל ומותנה ע"י הקב"ה. לפיכך גם הנהנה מדבר כלשהוא בעולם, צריך הוא לברך לה' ולקבל את רשותו. הברכה מאפשרת לאדם להנות מן העולם, כדברי הגמרא: "אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים. שנאמר: לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם? לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל ". כלומר, כל העולם שייך לקב"ה אשר נתנו לבני אדם בתנאים מוגדרים מראש, המקיים את התנאים מקבל מה' רשות שימוש, ואם אינו מקיים את התנאים הרי הוא מועל, וגזלן. יסוד זה הוא החוט המקשר בין המצוות המוזכרות בפרשיות בהר ובחוקותי. דהיינו, ביטול הפרטיות וחיוב הערבות ההדדית של עם ישראל איש לרעהו מחד גיסא, ומאידך גיסא עונש הגלות מן הארץ. כפי שמפורט להלן: א. מצוות השמיטה והיובל . ב. מכירת אחוזות. ג. איסור ריבית. ד. שחרור עבדים. ה. שכרן ועונשם של המצוות. ו. התוכחה ז. הקדשים ונדרים. מצוות השמיטה והיובל: פרשת בהר כולה מלמדת אותנו את היסוד, שהכל שייך לקב"ה. החל בקרקע אשר מתחת לרגלינו. שנאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג), עבור דרך ההגבלות של מכירה וקנית האחוזות אשר בהם אנו מתגוררים, ובנוסף לכך אף הממון שבכיסינו שייך לה', ועל כן יש איסורי שימוש בממון זה אלא לפי מצוות התורה, כגון: איסור לקיחת ריבית האמור בהמשך הפרשה. בנוסף לכל אלה גם האדם עצמו, הוא "רכושו" של ה'. שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם". על בסיס יסוד זה, שהכל שייך לקב"ה, ציוה ה' לישראל את מצוות השמיטה והיובל, שהן מצוות התלויות בארץ. ללמדנו כי ה' שהוא בעל השדות, המשכיר לנו את אדמתו למשך שש שנים, ובשנה השביעית הקב"ה מצווה עלינו להחזירה לו. דהיינו, בתום מועד חוזה השכירות כביכול. לפיכך בשנת היובל, הארץ חוזרת לאדם אשר ה' הוריש לאבותיו את האחוזה, וכן במצוות שחרור העבדים, אשר יוצאים לחירות משום שהם עבדי ה'. כלומר, התורה מבטלת את הפרטיות ומחייבת את הערבות ההדדית של עם ישראל איש לרעהו. מטעם זה שאל הרש"י: "בהר סיני" - מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת"כ". כלומר, הרש"י שואל שתי שאלות ומשיב עליהם כך: ענין השמיטה דומה למעמד הר סיני בזה שבהר סיני חנו ישראל, "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'). כפי שנאמר: "ויחן שם ישראל". ואף מצוות השמיטה דורשת מן האדם, לבטל את בעלותו על השדה בכל השנה השביעית, ולאפשר לכלל ישראל להכנס לתוך שדהו ולאכל מפריו כאחיו. פרטי מצוות השמיטה, היובל, מכירת הבתים, איסור הריבית, ושחרור העבדים, הם המשך הכלל של מצוות התורה שניתנה מסיני, לפיו: הכל שייך לקב"ה, כולל האדם עצמו שהוא עבד ה'. כפי שנאמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ודע, שהחידוש במצוות השמיטה הוא היתר העבודה בשדות ביתר שש השנים, ולא האיסור לעשות מלאכה בשנה השביעית. משום שהארץ שייכת לה' אשר נתן לנו אותה בחוזה שכירות, המוגבל בתנאי השמיטה, היובל, המעשרות, וכו'. מכירת אחוזות: מיד לאחר מצוות השמיטה והיובל, התורה מתארת מצב שבו אדם מישראל, ירד מנכסיו בארץ ישראל, והפך להיות עני מרוד. כפי שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו". התורה מציינת שאדם זה הוא "אחיך" שנעשה עני, ובדלית ברירה הוא מוכר לך רק חלק מאחוזתו. וכן פירש הרש"י: "כי ימוך אחיך ומכר - (ת"כ) מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. מאחזתו - ולא כולה, למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו". במצב ירוד זה ממשיך הפסוק לומר: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו". דהיינו, כאשר אחיך נעשה עני, הוא צריך גאולה מאחיו העשיר יותר, לפרק זמן מוגבל. הטעם שהתורה אוסרת אפילו על העני, למכור את הקרקע לצמיתות. משום שהארץ שייכת לקב"ה, אשר חילק אותה לפי הכללים שהוא קבע לישראל, בעת ירושת הארץ. כלומר, גם ממצוה זו נלמדת גישת התורה, המבטלת את הרכושניות, ומחייבת את הערבות ההדדית של עם ישראל איש לרעהו. איסור לקיחת ריבית: מצוות שמיטה, יובל, ומכירת אחוזות הן מצוות התלויות בארץ, והנה מצאנו שהתורה קשרה גם את איסור לקיחת ריבית, אשר חל על כלל ישראל בכל אתר ואתר, לזכות קיומינו בארץ ישראל. שנאמר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית...אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא, כ"ה, ל"ו-ל"ח). ללמדנו, שתורה מצווה לתת הלוואה ללא ריבית, משום שמתן הלואה בריבית, מנוגדת לעקרון הערבות ההדדית, אשר לה מחוייבים כלל ישראל. כלומר, החיים המשותפים בארץ ישראל, יכולים להתקיים אך ורק כשעם ישראל מאוחד בתוכו, ע"פ מצוות התורה. כפי שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל-ב', ז' כ"ג, דבה"י-א, י"ז, כ"א). ופירש הזוה"ק: "גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו. דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה, אבל לא אקרון אחד אלא בארץ (ויקרא, צ"ג:). כלומר, ישראל נקראים גוי אחד רק כשהם בארץ ולא בשום מקום אחר. מטעם זה ציותה התורה מצוות המיוחדות רק לארץ, כדי ליחד ולאחד את עם ישראל בארצו, ולחייבם בערבות הדדית. כגון: שמיטת קרקעות, ושמיטת חובות, תרומות ומעשרות, ואף איסור נטילת ריבית. ודע, שמצוות התורה הנוגעות לצבירת הון, תכליתם לרסן את יצר הממון הטבוע באדם. לפיכך נדרש כל אדם מישראל, למתן את התפתחותו הפיננסית, כדי להזכירו שהכל שייך לקב"ה. שנאמר: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג). כלומר, גישת התורה היא שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה. לפיכך התורה אינה שוללת צבירת הון והתעשרות, אלא תובעת מישראל לתת את היחס הנכון לעניים, בדרך של ערבות הדדית. דהיינו, העשיר תורם לעני, כדרך שהבריא מטפל בחולה. חומרת עונשו של המלוה בריבית, ניתן ללמוד מן המעשה הבא: פעם אחת נכנס המגיד מדובנא לבית הכנסת לפני התפילה, וראה את אחד מעשירי העיר עומד ומתפלל ובדבקות "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר), וכשהגיע למילים "ואתה עתיד ...ולהחזירה בי לעתיד לבוא", החל העשיר לבכות בכי תמרורים. נגש אליו המגיד מדובנא ושאלו בתמיה: מדוע אתה בוכה על תחית המתים, הלא אתה צריך לבכות קודם על "ואתה עתיד ליטלה ממני"? ענה לו העשיר: אינך יודע את הצרות שלי...אני עשיר גדול ומלוה בריבית, העסקים פורחים ב"ה, הבעיה היא שיש לי בנים משחיתים אשר סרו מדרך הישר, ואני חושש כי לאחר שאמות הם יבזבזו את כספי על הבלים, וממילא כשאקום לתחיה, לא ישאר לי מאומה, ואני אאלץ לקבץ נדבות. מזה אני חושש ועל כך אני בוכה. אמר לו המגיד: תנוח דעתך, עם בנים כאלה, ועם ה"זכויות" שלך כמלוה בריבית, אין סיכוי שתקום בתחיית המתים, לכן חבל על הדמעות". משום שחטאו של המלווה בריבית, הוא חטא המתמשך בכל רגע, כי רווחיו מן ההלואות שנתן בריבית, גדלות בכל דקה ודקה ביממה, כולל שבתות חגים ויום הכיפורים, על כן פניו של המלווה בריבית זורחות מאושר בעוה"ז (ברכות נה:). לפיכך לא עומדת לזכות המלוה בריבית ההגנה של יצחק אבינו ע"ה (שבת פט:): "פלגא עלי ופלגא עליך", אלא כל העונש מוטל עליו. שחרור עבדים: התורה מצווה לשחרר את כל העבדים הישראלים בשנות השמיטה או היובל. משום אף גופם של ישראל שייך לקב"ה. לפיכך אפילו האדם בעצמו אינו רשאי למכור את עצמו לעבד, אלא ברשותו של ה', ולפרק זמן מוגבל. שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (קידושין, כב:). כי מי שהוא עבד של עבד, אין הוא יכול להיות עבד ה'. לפי שעבד ה' צריך להיות משוחרר מכל שעבוד אחר, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים, מבלי שיהיה עליו עול בשר ודם. מטעם זה חל גם האסור על האדון להשתעבד בעבד יותר מדי, ומחוייב הוא לשחרר את עבדו בשמיטה או ביובל, כדי שיוכל לשוב ולהיות עבדו של ה'. ודע, שהשתעבדות האדם לה', משחררת את האדם מעבדות לכל גורם אחר. דהיינו, לא לאדם, לא לטבע, ולא ליצר. וכן פירשו חז"ל את הפסוק: חרות על הלחות (שמות, ל"ב, ט"ז), "אל תקרי חרות אלא חרות, רבי יהודה אומר: חרות ממלאך המות, ר' נחמיה אומר: חרות מן המלכות" (ילקוט שמעוני, ישעיה, פר' י"ז, סימן תי"ט). וכן כתב רבי יהודה הלוי: "עבד ה' הוא לבדו חופשי". שכרן ועונשן של המצוות: פרשת בחקתי נפתחת בברכות שה' מעתיר בעוה"ז על שומרי מצוותיו. כל הברכות האמורות בפרשת בחוקותי, מתייחסות לכלל ישראל בעוה"ז. הברכות אינם מתיחסות לאדם הפרטי, או לשכר המצוות בעוה"ב. משום שהאדם צריך לקיים את מצוות התורה, מתוך הרגשת שייכות לכלל ישראל, ולא מתוך דאגה אישית לרווחתו ולעתידו בעוה"ב, כאמור לעיל במצוות השמיטה, היובל, אחוזות, ריבית, שחרור העבדים, וכו'. דהיינו, למרות שהיחידים המרכיבים את כלל ישראל אינם זהים, הערבות ההדדית מצרפת את כולם יחד, להתהוות מקשה אחת הנקראת "כנסת ישראל", שהיא כלל עם ישראל השומר את מצוות ה'. מטעם זה נאמר בגמ': "שכר מצות בהאי עלמא ליכא" (חולין, קמ"ב..). דהיינו, לפרט אין מתן שכר בעוה"ז בגין קיום מצוות, אך לכלל ישראל יש מתן שכר גם בעוה"ז. גם בדברי הרמב"ם מצאנו הבחנה בין מתן שכר ליחיד לבין מתן שכרם של כלל ישראל. וכך כתב הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ט', הלכה א'): "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות, והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה, היא חיי העולם הבא. שנאמר: למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה, היא הכרת. שנאמר: הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה: אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע, ורעב ומלחמה, ושלום, ומלכות, ושפלות, וישיבת הארץ, וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית? כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן, תקראנה אותנו הרעות הכתובות. ואף על פי כן, אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות, ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות. אלא כך הוא הכרע כל הדברים: הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה, ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה. כגון: חולי, ומלחמה, ורעב, וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה. כגון: שובע, ושלום, ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה, ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא". הרמב"ם קובע כי כל הטובות המובטחות בתורה בעוה"ז, הם רק אמצעים לקיום המצוות, וככל שישראל יקיימו יותר מצוות, יזכו ליותר סייעתא דשמיא, ע"מ שיתאפשר להם לקיים את כלל מצוות התורה. משום שקיום מצוות התורה הוא תכלית בריאת היקום כולו, ומקנה לאדם את חיי העוה"ב. כלומר, הקב"ה שנתן לישראל את התורה, נתנה באופן שנוכל לקיימה, וכלל בתוכה את הדרך ואת האמצעים לקיים אותה. כדרך שנאמר במשנה (ב"ב, פ"ד, ט'): שהמוכר בור, או גת בתוך שדהו, מכר לו גם דרך לבוא לבור ולגת. משום שהמוכר בעין יפה מוכר. כלומר, לשומרי המצוות מתוך אמונה ובטחון בה', ה' מספק את כל צרכיהם, באמצעות ירידת השפע בטבעיות. כפי שנאמר: "אם בחקותי תלכו ... ונתתי גשמכם בעתם" וכו'. אולם אם חסרה לשומרי המצוות את מדת הבטחון בה', באמרם: "מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו"? (ויקרא כ"ה,כ'), במצב זה מבטיח ה' לספק לשומרי מצוותיו את כל צרכיהם, לא בירידת השפע בטבעיות, אלא בעזרת ברכה מיוחדת של: "וציויתי את ברכתי לכם". משל למה הדבר דומה? לעגלון אחד שנכנס לחנות יוקרה, ובקש לקנות שמן לסוך את גלגלי העגלה. ענה לו הזבן: "אדוני, המקום שאליו נכנסת הוא חנות ענקית למוצרי יוקרה, כאן אין מוכרים שמן עגלות". אמר לו העגלון: אם כן, מדוע ללקוח שהיה לפני מכרתם שמן לגלגלי העגלה?" ענה לו המוכר: ההבדל בינך לבינו הוא, שהקונה הקודם קונה אצלי כל הזמן סחורות באלפי זהובים, וכשהוא נזקק לשמן עבור גלגלי העגלה שבו הוא לוקח את הסחורה, אנו מעניקים לו במתנה שמן עגלות כדי שיגיע למחוז חפצו בשלום. לעומת זאת אתה באת לקנות רק שמן לעגלה, אשר אין אנו מוכרים". כן הוא הדבר שה' מעניק במתנה חיים טובים לשומרי מצוותיו, כדי לאפשר להם להמשיך ולקיים את מצוותיו, בבחינת "אם אין קמח אין תורה". אולם לרשעים שמבקשים מה' חיים טובים, אין ה' נותן להם מתנות חינם. התוכחה: בהמשך פרשת בחוקותי, הנקראת לפני חג השבועות, נאמרה לישראל תוכחה קשה. לפיה: "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו, ט"ו). במצב שכזה ייענשו ישראל בעוה"ז בתחלואים שונים ומשונים. כגון: רעב, מלחמה, שלטון זרים, שפלות, וגלות, וכיוצ"ב. אחת הקללות האמורות בהמשך היא: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כ"ו, ל"ז), מכאן לומדת הגמ': "איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה" (סנהדרין כז:). מטרת התוכחה היא חיובית, למרות שדברי התוכחה הינם קשים ומרים, שורשה של התוכחה הוא אהבת ה' את ישראל בניו. כפי שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב). דהיינו, מתוך שה' רוצה שישראל יהיו צדיקים ושלא יהיה בהם רשעים, על כן הוא מעניש את החוטאים כדי שיחזרו בתשובה, ואז יתאפשר לקב"ה להשפיע על בניו שפע טוב כאמור בתחילת פרשת בחוקותי. לפיכך מסתיימת התוכחה בבשורה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים...אני ה'" (ויקרא, כ"ו, מ"ד-מ"ה.). ודע, שה' נמצא עם ישראל בגלותם, למרות שהגלות היא בבחינת עונש. וכו נאמר בזוה"ק (ויקרא, קט"ו.): "אף על גב דישראל אינהו בגלותא, קודשא בריך הוא אשתכח עמהון, ולא שביק לון. דכד יפקון ישראל מן גלותא, קודשא בריך הוא יתוב עמהון. דכתיב: (דברים ל', ג') ושב ה' אלהיך". הקדשים ונדרים: לאחר סיום כתיבת המצוות, הברכות והתוכחה בפרשיות בהר-בחוקותי, מטווה התורה את הכללים הקשורים להקדשים ונדרים. הטעם לכך הוא משום שבתחילה האדם צריך לקיים את כל המצוות, ורק לאחר שהגיע לדרגת השלמות בהן, רשאי הוא לנדור. ההקדשים והנדרים אינם בגדר חובה, אלא רשות. דהיינו, כאשר אדם מרגיש צורך לנדור נדר בנוסף למצוות התורה, הרי הוא רשאי לנדור אפילו את ערכו, או את ערך כל אדם אחר, ולהביאו לקודש לפי הערך שהתורה קבעה לכל גיל וגיל. ודע, שהנודר מפריש את עצמו מן הציבור, משום שהוא מחשיב עצמו לצדיק שקיים את כל מצוות התורה, וברצונו להתחייב לקיים מצוות מעבר לנדרש. וכן "אמר רבי נתן: כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה" (נדרים, נ"ט.). לעומת זאת המתנדב נותן את תרומתו מיד וללא התחייבות מראש. לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי החיבור בין המצוות האמורות בפרשת בהר, לבין הברכות והתוכחה האמורות בפרשת בחוקותי, יסודו הוא בערבות ההדדית של ישראל. כמאמר המדרש: "שכל ישראל ערבין זה לזה. למה הן דומין? לספינה שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה. אלא נקרעה כל הספינה כולה" (תנא דבי אליהו רבה, פר' י"ב). את עקרונות הערבות קבע הקב"ה, אשר כל הנבראים בעולם הם בבעלותו. לפיכך השימוש של האדם בעולם, הוא שימוש מושאל ומותנה ע"י הקב"ה. המקיים את התנאים מקבל מה' רשות שימוש, ואשר אינו מקיים את התנאים הרי הוא מועל, וגזלן ומקבל את עונשו במוקדם ובמאוחר. יה"ר שיזכנו ה' להיות עבדיו הנאמנים, החופשיים מהשפעות האדם, הטבע, והיצר. וכשם שמפני חטאינו גלנו מארצינו. כך נזכה שמפני קיום המצוות, נזכה לביאת המשיח בימינו ולגאולה השלמה. כפי שנאמר: ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם ה' והשבתי אתכם אל המקום אשר הגלתי אתכם משם (ירמיה, כ"ט, י"ד). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)