| abstract
| - בס"ד י"ח אב התשס"ו עקב – התמודדות עם חטא הגאוה מבוא: בפרשת עקב משה רע"ה מספר לעם ישראל את שבחה של ארץ ישראל, ומזהירם מפני חטא הגאוה. חטא הגאוה, מורכב משלושה סוגים: גאוה לאומית, גאות המצליחן, וגאות המתנשא. שורש חטא הגאוה בא לידי ביטוי בשכחת ה'. לפיכך הצורך להודות שהכל בא מאת ה' יתברך, גורם למידת הענוה. על כן משה רע"ה מזהיר את ישראל שלא לשכוח את ה' המשפיע להם טובה, בשעה שיקבלו מאיתו את השפע המובטח, שכן דרכו של אדם ליחס את טובתו והצלחתו לעצמו, לכשרונותיו, לחוכמתו, לגבורתו וכו', ועל ידי כך האדם בא לידי שכחת ה' יתברך. העומק הנפשי של שכחת ה' נובע ממידת הגאוה הטבועה באדם, על כן הצורך להודות שהכל בא מאת ה'. לפיכך הכרת הטוב הוא יסוד מרכזי בתורת ישראל, משום שחוסר הכרת טובה נובע מגסות הרוח, שהיא פועל יוצא של מידת הגאוה. כי כאשר ישראל שוכחים את המטיב להם, עוברים הם על הלאו של שכחת ה', אשר באה לידי ביטוי בתפיסה שמעלותיו וכשרונותיו של האדם הם בחינת "כוחי ועוצם ידי" (דברים ח', יז'), אך כאשר ישראל מאמינים שהחכמה, הגבורה, העושר הינם מה' יתברך, הרי שמיסוד זה נובע: שהמעלות אשר ניתנו לישראל, נועדו לצורך ביצוע התפקיד שהועיד להם הקב"ה בעולמו. הבנה זו היא היוצרת את מידת הענוה האמיתית. דהיינו, העשיר צריך לומר: אני בעצם לא עשיר, אלא העושר ניתן לי מן השמים כדי לממש את תפקידי עלי אדמות. כגון: מצוות הצדקה, התרומות ומעשרות וכו'. וכך גם ביחס ליתר המעלות והכשרונות שהקב"ה חנן את האדם. מכאן הוא גם שם הפרשה "עקב" שהוא האבר התחתון שבאדם, המסמל את הענוה. וכן נאמר: עקב ענוה יראת ה' (משלי, כ"ב, ד'). מסר זה של חטא הגאוה ומידת הענוה מפורטים בהרחבה בפרשת עקב, כמבואר להלן: א. גאוה לאומית – ההצלחה אינה מעשה ידי אדם, אלא כולה נתונה ברצון ה' יתברך. ב. התמודדות עם חטא הגאוה – הכרת תודה ותפילה מתמדת לה' לקבלת שפע כלכלי ורוחני. ג. חטא הגאוה – שלושה סוגי גאוה: לאומית, גאות המצליחן, וגאות המתנשא. ד. פרשת והיה אם שמוע - תזכורת מתמדת לתלותם של עם ישראל בחסדי ה'. ה. הפטרת ותאמר ציון – הבטחת ה' להגבהת ישראל משפלות הגלות. גאוה לאומית: בפרשת עקב מזהיר משה רע"ה את ישראל מפני חטא הגאוה הלאומית, בעת שעם ישראל יכבוש וינחל את הארץ הטובה, ואז תתגשם הבטחת ה' שארץ ישראל תאיר פנים לעם ישראל, וה' ינחילם שפע וברכה עד בלי די. משה חשש שקבלת השפע והרווחה הכלכלית, עלול לגרום לישראל גבהות לב, אשר בעקבותיו קצרה הדרך לשכחת ה'. לפיכך אזהרתו זו של משה אינה מופנית רק לדור הראשון שנכנס לארץ, אלא אזהרת משה היא כללית ומופנית לכלל הדורות אשר עלולים לשגות בחטא שכחת ה', מתוך בטחון יתר בעוצמתם החומרית. שנאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים, ח', י"א-י"ד). וכן נאמר:"שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן... וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך... אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב, וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה" (דברים, ט', א'-ו'). כלומר, התורה מדגישה שאין ליחס את ההצלחה ל"צדקתך" ול"יושר לבבך" אלא "ה' אלוקיך הוא העובר לפניך". הן בגלל רשעת הגויים, והן בגלל זכות האבות. וכן פירש האברבנאל על אתר: "כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים, אם בגבורה ואם בכוח מן ההשתדלות. וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם, ייחסום לעצמם, לזכותם, ולצדקתם. והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן, ר"ל בצדקתי הביאני ה' וברשעתם ה' מורישם מפניך. לפי שאין מאמרם זה אמיתי בכללו, והוא אמרו: לא בצדקתך. הנה במה שאמרת צדקת מצד, וכזבת מצד. הנה צדקת במה שאמרת: שהעמים אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת. האמנם כזבת במה שאמרת: שאתה זכית בה לצדקתך, כי אינו כן. וזהו שאמר: 'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם' (דברים ט', ה'), שהיא ההקדמה האחת. 'כי (אם) ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך' (שם), שהיא ההקדמה השנית שהנחת. ואם תומר: אם הם אבדו את הארץ ברשעם, א"כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו? דע לך, שזכית בה מפני שבועת האבות 'למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב' (שם), מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת, לא בצדקתך. כי לא נתחברו רשעת הגויים וצדקת ישראל, רק רשעת הגויים ושבועת האבות, וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים כשנשבע השי"ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ, אמר (בראשית טו', טז'): 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורים עד הנה'. להגיד שעוון האמורי סבב שיסחו מן הארץ, ולא צדקת ישראל...". כלומר, אין מקום לגאוה הלאומית לומר: שכוחם, או גבורתם, או חכמתם, או צדקתם, הם אשר גרמו להצלחה. אלא כל ההצלחות באות מה' יתברך, בזכות הבטחותיו לאבות. ההתמודדות עם חטא הגאוה: משה רע"ה מלמד את ישראל בפרשת עקב שלש דרכים להתמודדות עם חטא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"ז). הדרך הראשונה: מתבטאת במצוה מעשית של ברכת המזון לאחר כל אכילה, שתכליתה לגרום לישראל שלא יפלו בחטא שכחת ה'. שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך (דברים, ח', י'). דהיינו, הכרת טובה לקב"ה על המזונות הניתנים בארץ ישראל באמצעות ההשגחה הגלויה. ברכת המזון היא סגולה שניתנה לישראל, ע"מ שעל ידה יזכרו את הקב"ה שהוא הזן והמזין לכל. לפיכך מצות ברכת המזון היא מדאורייתא, ונאמרת לאחר האכילה בעת היות האדם שבע, כדי למנוע מהאדם מצב של "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". מטעם זה את ברכת המזון חייבים לברך בישיבה ולא בעמידה, ע"מ לזכור את ה' ולברכו מתוך יישוב הדעת. וכן נרמז בפסוק: "ושב - עת וברכת". הדרך השניה: מתבטאת במצוה רוחנית של זכירת ההליכה במדבר, שתכליתה לגרום לישראל להתמודד כנגד מחשבת הגאווה, בדרך של הפקת לקחי העבר המביאה את האדם לענווה, מתוך שכנוע פנימי. לפיכך משה רע"ה מזכיר לעם ישראל את קטנותם הרוחנית. שנאמר: "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה. זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'. ובחרב הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם" (דברים, ט', ה'-ח'). הדרך השלישית: מתבטאת בהכרה העמוקה, שהברכה והשפע של תנובת הארץ תלויה בהחלטה של הקב"ה. דהיינו, השפע של ארץ ישראל אינו דבר טבעי, אלא נובע מברכת ה' המתחדשת בכל עת, בהתאם להתנהגותם של ישראל, וזאת בניגוד לארץ מצרים. שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא...והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, י"א, י'-י"ב). כלומר, השפע שבארץ ישראל תלוי בתלות מוחלטת ברצון ה' יתברך. לפיכך תלות זו מעמידה את עם ישראל במצב שעליהם להתפלל תמיד, ולבקש מאת ה' שפע כלכלי בארץ, ובכך נשברת בקרב הפרט והכלל מישראל מידת הגאוה, והמחשבה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". פרשת והיה אם שמוע: פרשת והיה אם שמוע הכתובה בפרשת עקב, תחילתה היא בקבלת עול המצוות. מטרת קבלת עול המצוות היא: להבהיר לישראל בכל יום פעמיים בעת קריאת שמע, כי תרי"ג המצוות נועדו לחבר את מציאות העולם הגשמי עם מציאותו של ה' יתברך. שנאמר: והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים, י"א, י"ג-י"ד). דהיינו, משמעותה של השמיעה למצוות ה' מתבטאת בציווי הקב"ה "ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה" (תענית, ב.). דרך התפילה מבטא האדם את אפסיותו, וחוסר יכולתו לזכות בברכה אם אין הוא פונה בבקשה לקב"ה. כפי שנאמר בהמשך: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם...ועצר את השמים ולא יהיה מטר...ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם". כלומר, ישראל מוזהרים שלא לטעות לשכוח את ה' בעקבות שפע הברכה בארץ ישראל, משום שהברכה והשפע של ארץ ישראל אינם דבר טבעי, אלא מותנה בהשראת השכינה בארץ. והראיה לכך היא שברגע שעם ישראל גולה מן הארץ, ארץ ישראל הופכת לשממה. שנאמר: "והשמתי אני את הארץ...שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ל"ב). על כן קבעו חז"ל להתפלל בכל יום שלש תפילות, הכוללות את כל בקשות האדם לצרכיו הרוחניים והגשמיים. התפילה מחברת ומדבקת את האדם בקב"ה, ומעלה אותו מן הגשמיות אל הרוחניות ואל האמת הבסיסית: שהקב"ה הוא ממלא את כל המציאות ומבלעדיו אין שום דבר בעולם. תחושה עילאית זו בעת התפילה, גורמת לענוה, ומפתחת את רגשות האהבה לה', ואת היראה מפניו. בכך משתנה מהותו הגשמית של האדם, ונהפכת להיות מהות רוחנית. חטא הגאוה: התורה לא ציינה איסור מפורש למידת הגאוה. גם הרמב"ם לא מנה את איסור הגאוה בכלל תרי"ג המצוות. אלא ציין: "ועוד אמרו: שכל המגביה לבו כפר בעיקר. שנאמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים, ח', י"ד). כלומר, הרמב"ם פסק כדברי רב נחמן בגמ': "אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי: שמעו והאזינו אל תגבהו. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: ורם לבבך ושכחת, וכתיב: השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר: השמר, פן, ואל, אינו אלא בלא תעשה (סוטה, ה.). לעומת זאת, הרמב"ן למד את איסור הגאוה מפרשת המלך שנאמר בתורה: "לבלתי סור לבבו מאחיו, נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל, יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו" (דברים, י"ז, כ'). הסמ"ג (ספר מצוות גדול, מאת רבי משה מקוצי – 1250) מונה את את איסור הגאוה במצוות לא תעשה סד': "...אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו: שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם". הסמ"ג מאריך בשבח מידת הענוה ובגנות מידת הגאוה, ומסיים שם (מצוה לא תעשה ס"ד): "תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך, אבל לחברה על לאו זה, ולמנות זה בלאו לא היה דעתי. גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר: 'השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, והואלתי לחברו בעזרת 'יהיב חכמתא לחכימין'. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (דף ה.) וגרסינן שם בהדיא 'אזהרה לגסי הרוח מנין? רב נחמן בר' יצחק אמר מהכא: 'ורם לבבך ושכחת את ה' ' (דברים ח', יד'), וכתיב: (דברים ח', יא') 'השמר לך פן תשכח את ה', וכדר' אבין... דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה' ". נלענ"ד שהרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג מכוונים לאיסור שלשת סוגי הגאוה. הרמב"ם מכוון בדבריו על איסור הגאוה, לאדם המצליח בכל דרכיו, והצלחתו אמיתית ומוחשית ונראית לעין כל. על אדם זה נאסר לזקוף את הצלחתו לעצמו אלא למתת האל. לעומת זאת, הרמב"ן מכוון דבריו על איסור הגאוה, לאדם שהצלחתו מדומת ולא מציאותית. על אדם זה נאסר להתנשא על זולתו. הסמ"ג מכוון בדבריו על איסור הגאוה, לגאוה הלאומית של בני ישראל הנובעת משילוב גאוות המצליחנות הכללית. נראה כי גם הרמב"ם מסכים לדעת סמ"ג שיש איסור דאורייתא בגאווה, אך הרמב"ם לא מנה איסור זה, בכלל התרי"ג מצוות, משום שהלאו "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" כולל את כל התורה, והוא "לאו שבכללות". שאינו נמנה במניין המצוות, על פי שיטת הרמב"ם בשורש הרביעי שבראש ספר המצוות שלו. הפטרת ותאמר ציון: בפרשת עקב מפטירים: ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני" (ישעיה, מ"ט, י"ד). הגמ' מפרשת: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. היינו עזובה, היינו שכוחה. אמר ר"ל: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל (ראשי גייסות-רש"י), ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון (שלטון), ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון (הגמון), ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון (דוכס), ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא (פחה), ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים, כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני, ושכחתני!? התשכח אשה עולה? אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות אילים, ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: ואנכי לא אשכחך. והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא: מאי דכתיב, גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל. ואנכי לא אשכחך זה, מעשה סיני" (ברכות, לב:). כלומר, ה' מבהיר לישראל שהוא לא עזבם, ולא שכחם מעולם ועד עולם. ולא זו בלבד אלא שבהמשך ההפטרה מבטיח הקב"ה לישראל: "והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי". דהיינו, ה' מנחם את כנסת ישראל, המתרעמת על השפלת ישראל בגלות עקב החטא, ומבטיחה: כי בזכות המצוות, ה' עתיד להגביה את ישראל משפלות הגלות לגבהים דימיוניים. כלומר, למרות האיסור להשתמש בגאוה לרעה בעוה"ז, ה' יחייב את יראיו להתנשא על הגויים, בעת גאולתם השלמה של ישראל. לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי גם הכלל וגם הפרט בישראל מוזהרים שלא לחטוא בחטא הגאוה והיהירות, המובילים בהכרח לשכחת ה' יתברך. כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת...השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך...פן תאכל ושבעת...ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך...ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים, ח', י'-י"ז). לפיכך התורה מזהירה את האדם שלא יתגאה במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, וכו'. אלא יש לו לאדם להיות ענו מאוד ושפל ברך לפני אלהים ואדם, ולהודות לבורא עולם על הטובה אשר נתן לו. וכן אמרו חז"ל: "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. שנאמר: זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת. שנאמר: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (סוטה, ה:). יה"ר שנזכה לבער מתוכינו את יצר הגאוה, ונזכה למידת הענוה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו (ישעיה, כ"ט, י"ט), וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום (תהילים, ל"ז, י"א). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)