| abstract
| - תגובה ל: הוראה: עצות מעשיות למורים ומחנכים שנכתבה ב19:40:42 30.03.2005 שני פסוקים בספר משלי מתארים את מעלות החכמה והתבונה בביטויים דומים:
* (משלי ג13-15): אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה; וְאָדָם, יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף; וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ . יְקָרָה הִיא מפניים (מִפְּנִינִים); וְכָל- חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ
* (משלי ח10-11): קְחוּ- מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף; וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. כִּי- טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים; וְכָל- חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ-בָהּ בפרק ג נאמר שהחכמה טובה יותר מכל חפציך, ובפרק ח נאמר שהחכמה טובה יותר מכל חפצים. ויש הבדל:
* חפציך הם רצונותיו האישיים של האדם, כגון כסף, הצלחה חומרית, כבוד וכו'; הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שלימוד החכמה והתבונה טוב ומועיל יותר מהעיסוק בהגשמת רצונותיו האישיים.
* חפצים הוא מושג כללי יותר - הם כוללים גם את רצונותיו האישיים של האדם וגם "רצונות" רוחניים יותר כמו קיום מצוות ה', שנאמר עליהם (ירמיהו ט 23): " כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ; כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי , נְאֻם-ה' "; הפסוק בפרק ח ואמר לאדם, שהמוסר והדעת טובים ונבחרים יותר מכל החפצים - אפילו מקיום המצוות! איך אפשר להסביר את ההבדל בין הפסוקים? ומה באמת חשוב יותר - לימוד חכמה או קיום מצוות מעשיות? שני מקורות בדברי חז"ל מתייחסים לנושא זה: 1. ע"פ תלמוד בבלי, מועד קטן ט : " כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה - הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים ", כלומר - מצווה שרק את/ה יכול לבצע חשובה לפחות כמו לימוד תורה, אך לימוד תורה חשוב יותר ממצווה שגם אחרים יכולים לבצע.
* אך חז"ל לא הסבירו איך הגיעו למסקנה שפרק ג מדבר דווקא על "מצווה שאי-אפשר לעשותה ע"י אחרים" ופרק ח מדבר דווקא על "מצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים". 2. ע"פ תלמוד ירושלמי, פיאה ד. " רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין: חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. רבי תנחומא ורבי יוסי בן זימרא, חד אמר כהדא וחד אמר כהדא. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם ר' אחא: כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה - חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות, חפציך אלו דברי תורה, דכתיב כי באלה חפצתי נאם ה' ".
* אך חז"ל במקור זה כלל לא הסבירו מדוע יש הבדל בין הפרקים, ולא הכריעו בשאלה מה חשוב יותר.
* ועוד: הפירוש למילים "חפציך" ו"חפצים" מנוגד לפירוש המופיע בתלמוד הבבלי, ונראה גם מנוגד למשמעות המילולית שלהן (וייתכן שיש טעות בגרסה וצריך להיות הפוך - חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו דברי תורה ). לענ"ד, כדי להסביר את ההבדל בין הפסוקים, יש לבדוק למי פונה כל פרק.
* פרק ג פונה אל כל האנשים הצעירים והפשוטים, שתפקידם ללמוד; כך ניתן להסיק מהפניה "בני", שמופיעה בו 3 פעמים - בפסוק 1: " בְּנִי , תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח; וּמִצְוֹתַי, יִצֹּר לִבֶּךָ. ", בפסוק 11: " מוּסַר ה', בְּנִי , אַל-תִּמְאָס; וְאַל-תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ "; ובפסוק 21: " בְּנִי , אַל-יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ; נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. ".
* פרק ח פונה אל האישים החשובים, המנהיגים, שתפקידם ללמד; כך ניתן להסיק מרשימת "בעלי התפקידים" בפרק (ח15-16): " בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים , כָּל- שֹׁפְטֵי צֶדֶק "; ואולי גם מפתיחת הפרק (ח1-4): " הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ- מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ; בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד- שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת; מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא; וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם. " - החכמה עומדת במקום גבוה (סמל לשלטון והנהגה), ליד השער ( מקום המשפט ומרכז החיים הציבוריים ), וקוראת אל האישים = האנשים החשובים. תפקידם של אותם אנשים הוא ללמד, כפי שכתוב בפסוק הבא (ח5) הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה... - עזרו לפתיים להבין את סודות העורמה (ע' גם במאמרים החכמה קוראת , חובת הנכבדים ללמד את הפתיים והכסילים ) זה מסביר הבדל נוסף בין הפסוקים שהבאנו למעלה:
* בפרק ג נאמר כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף; וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, כלומר - הדגש הוא על התועלת הכלכלית שאפשר להפיק מהחכמה (מסחר ותבואה);
* ובפרק ח נאמר: קְחוּ מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף; וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר, כלומר - הדגש הוא על התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מהחכמה (מוסר ודעת). לפי זה, ייתכן שהפסוק מפרק ג מתייחס לחכמה שהאדם לומד לעצמו, והפסוק מפרק ח מתייחס לחכמה שהאדם מלמד אחרים:
* הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שעדיף שיִלְמַד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפציו האישיים;
* והפסוק בפרק ח אומר לאדם, שעדיף שיְלַמֵּד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפצים כלשהם, אפילו מצוות אחרות; האישים , שיכולים ללמד תורה, חייבים לעשות כך, כי אין אף אחד אחר שיעשה זאת במקומם; וזה חשוב אפילו יותר מאשר קיום מצוות באופן פרטי (פירוש זה דומה לפירוש התלמוד הבבלי, רק שההתאמה לפסוקים היא הפוכה) . ע"ע מצוות הפרט לעומת מצוות הכלל . למסקנה דומה הגיעו חכמי התלמוד במקום אחר - תלמוד בבלי, מגילה ג ; שם נקבע סדר עדיפויות בין מצוות שונות, ובין השאר הגיעו למסקנה שהוראת תורה לרבים קודמת לעבודת הקרבנות, וזו קודמת ללימוד תורה פרטי; ובכתיב מתימטי: הוראת תורה לרבים > עבודת הקרבנות > לימוד תורה פרטי . בתלמוד בבלי, בבא קמא יז. , הגיעו למסקנה כללית יותר, שהיא למעשה זהה למסקנה שהגענו אליה כאן [מצוטט בדילוגים, עם פירוש רש"י בסוגריים]:
* 'קיים' אמרינן, 'לימד' לא אמרינן ( 'לימד' עדיף מ'קיים' ).
* והאמר מר 'גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה' ( אלמא מעשה עדיף )?
* לא קשיא: הא למיגמר ( לעצמו - מעשה עדיף ), ( אבל ) הא - לאגמורי ( לאגמורי לאחריני - עדיף ממעשה ). בכתיב מתימטי: הוראת תורה לאחרים > קיום מצוות > לימוד תורה לעצמו. אלו הן, כמובן, רק הנחיות כלליות לגבי הערך היחסי של קיום מצוות לעומת לימוד תורה. במציאות, כמו שאיש-עסקים מחליט לפעמים לקנות סחורה שערכה נמוך, על-מנת להשתמש בה לפרוייקט מיוחד שיביא לו רווחים גבוהים בעתיד, כך גם ב"עסקי" תורה ומצוות, לפעמים יש להשקיע יותר בלימוד תורה עצמי, כדי שיהיה אפשר לקים מצוות טוב יותר או ללמד אחרים בעתיד, ויש לבחון כל מקרה לגופו. כל הדיון כאן הוא רק על מצוות שהן רשות, שאדם מקיים מתוך רצון וחפץ לב, כגון הקמת מפעל-חסד חדש, הצטרפות להפגנה על נושא חשוב, וכו'; אבל מצוות שהן חובה המוטלת על האדם, כמו לעשות מעקה לגגו או לכתוב על מזוזות ביתו, הן כמובן חשובות לפחות כמו הוראה, וגם מי שמלמד אחרים צריך לקיים את חובתו ואז לחזור ללמד. ייתכן, שמצוות שאחרים לא יכולים לקיים ("שאי-אפשר לעשותן על-ידי אחרים") הן כמו חובה, ולפי זה, סדר העדיפויות המלא הוא: מצוות שאחרים לא יכולים לקיים >= הוראת תורה לאחרים > מצוות שאחרים יכולים לקיים >= לימוד תורה לעצמו
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)