| abstract
| - בס"ד י"ט אדר התשס"ו כי תשא- הכשרה מוקדמת בטרם ביצוע עבודות הקודש מבוא: פרשת כי תשא ממוקמת בתורה בין פרשיות תרומה ותצוה שעיקר עניינם הוא: ציווי ה' למשה על פרטי מלאכת המשכן, לבין פרשיות ויקהל פקודי שעניינם הוא: ציווי משה לישראל על ביצועו והקמתו של המשכן. פרשת כי תשא פותחת בציווי מחצית השקל, ובהמשכה נכתבו: מעשה הכיור, הבשמים למשכן, בחירת בצלאל, שמירת השבת, ומעשה העגל. החוט המקשר בין עניינים קוטביים אלה הוא: ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם ביצוע עבודות הקודש. לפיכך נדרשו ישראל להקדים לתרום את מחצית השקל לצורך מניינם, אשר הוא מהווה את הכשרת ישראל וחיבורם לקודש, בטרם הציווי על ביצוע עבודת המשכן והמקדש. וכן כתב הרש"י (שמות, ל', ט"ז): "למדת שנצטוו למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות, ל"ב): ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה: בבקשה ממך מנה את צאני, ודע כמה נותרו בהם להודיע שהיא חביבה עליו". דהיינו, למרות שמעשה העגל קדם לציווי הקמת המשכן, בכל זאת כתבה התורה את מעשה העגל דוקא בפרשת כי תשא, בתום ציוויי ה' למשה רע"ה על מלאכת המשכן, משום שמצות מחצית השקל, והכשרת ישראל לעבודת הקודש, מגלה את חביבותם של ישראל לפני הקב"ה, למרות חטא העגל. לפיכך כתבה התורה את מעשה העגל דווקא בסיום הציוויים על מחצית השקל והקמת המשכן. וכן מצאנו שרק בפרשת כי תשא ציותה התורה על מעשה הכיור, על אף שלכאורה ציווי זה שייך לפרשת תרומה שעיקרה הוא הציווי על הכנת כלי המשכן. אלא משום שתפקיד הכיור הוא: להכשיר את הכהנים לעבודה במקדש, לפיכך נכתב ציוויו בפרשת כי תשא. מטעם זה נאמרו בסמוך גם פרשיות הכנת שמן המשחה והקטורת ולא נאמרו בפרשת תצוה, משום ששמן המשחה מקדש את הכהנים, ואת כלי המקדש לתפקידם, והכנת הקטורת מסמלת את איחודו של עם ישראל בטרם בואם לעבוד את עבודת הקודש. בנוסף לכך גם בחירת בצלאל והציווי על שמירת השבת האמורים בפרשת כי תשא, נועדו להדגיש את הצורך בהכנתם המוקדמת של ישראל בטרם ביצוע עבודות הקודש. כפי שמבואר להלן בהרחבה: א. מחצית השקל – צרוף כל הפרטים בעם ישראל יוצר גוף מושלם הראוי לכפרה. ב. הכיור וכנו – חוק עולם הוא שלפני כל עבודת קודש, נדרשת הכנה קודם ביצועה בפועל. ג. שמן המשחה – קידוש הכלים, הכהנים ו"המשיח", בטרם תחילת שרותם בקודש. ד. סממני הקטורת - מתן אתגר לצדיקים, לצרף ולהעלות את רשעי ישראל בדרגות הקדושה. ה. בחירת בצלאל ואהליאב – ביטוי לצורך של שלמות ואחדות ישראל בטרם בנית המשכן וכליו. ו. השבת והמשכן - שמירת השבת והעבודה במשכן, מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה. מחצית השקל: פרשת כי תשא פותחת בציווי של גביית מחצית השקל, לצורך מניינם, וכפרתם של ישראל, בטרם ציווים על מלאכת המשכן. שנאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (שמות ל', י"ב). כלומר, התורה מציינת שני סייגים למנין ישראל: סייג ראשון - ציווי ה' או צורך קדוש, שנאמר: ונתנו איש כופר נפשו. דהיינו, בניגוד למנין הרגיל שתפקידו הוא להקנות ערך לפרטים הנמנים בו, מנין ישראל דוקא גורע מערכם. משום שכאשר מונים את ישראל ללא ציווי ה' או שלא לצורך קדוש, המנין מדגיש את חשיבותו של כל אחד מישראל בפני עצמו, ואילו חשיבותם של ישראל היא דווקא באחדותם של כלל יחידי ישראל. לפיכך כאשר מספרם המדויק של ישראל אינו ידוע, הרי הם כקבוצה אחת שוויונית, שאין בה משמעות לערכו המיוחד של כל פרט ופרט. אולם כאשר מגלים את מספרם המדויק של ישראל, יש בדבר משום התיחסות לייחודו האישי של כל אחד ואחד, על כן אין מונים את ישראל ללא ציווי ה' או צורך קדוש. וכן מצאנו שכלל ישראל חייבים במחצית השקל, כולל שבט לוי והכהנים שלא חטאו בעגל, משום שאף הם שייכים לכלל ישראל. לפיכך השתמשו בכספי שני מנייני ישראל למטרות המקדשות ומגבשות את כלל ישראל. דהיינו, ליציקת אדני המשכן, המייצבים את בנין המשכן בטרם הקמתו, ולצורכי קרבנות ציבור, המתמידים את השראת השכינה בישראל, לאחר בנית המשכן. מסייג זה של התורה ניתן להבין מדוע בימי דוד נפלה המגפה בעם. דהיינו, המגפה פרצה משום שלא היה ציווי או צורך קדוש במנין ישראל, ולא משום שהמנין נעשה שלא כדרך הסייג השני שציותה התורה. סייג שני – מנין עקיף באמצעות הבאת חפץ שווה לכל נפש. משום שהמנין של הכלל בצורה שוויונית, יכול לפגוע בכבודם ובחשיבותם של הצדיקים, או להעלות את הרשעים למדרגת הצדיקים, כדוגמת המונה שטרות שאינם שווים בערכם שמניינו מוטעה, משום שהסכום שיתקבל אינו משקף נכונה את כלל ערכם של השטרות. לפיכך ה' ציוה למנות רק את שקלי ישראל, ואף ציוה שהבאת מחצית השקל תהא לשם כפרה, ולא רק למטרת מנין ישראל. משום "שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (רש"י). וכן פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין, פ"ד, הל' ג', ד'): "ולמה מונה המנין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמם, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר. שנאמר: 'ויפקדם בטלאים". הטעם שישראל נצטוו לתת כופר נפש רק מחצית השקל, ולא שקל שלם כמו בכלל חיובי התשלום שבתורה, אשר נאמרו בשקלים שלמים, ללמדנו שכופר הנפש אינו נמדד בכמות הכסף, אלא דווקא במחצית מטבע הקודש. לכן ציותה התורה שכל אחד מן הגברים בישראל יתן רק מחצית השקל, ולא שקל שלם. כלומר, מחצית השקל מלמדת את ישראל, כי כל אחד ואחד מהם הוא רק מחצית מן השלם בלבד, ובכדי להיות מושלמים עליהם להצטרף לכלל, ולהיות כאיבר מגופו של כלל עם ישראל. דהיינו, הצירוף וההדבקות באחרים היא אשר מכפרת על כלל עם ישראל. שנאמר: ונתנו איש כפר נפשו ...ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (שמות ל', י"ב). לתרומת מחצית השקל ישנו הבט רוחני נוסף, כנובע מפירושו של הרש"י (שמות ל', י"ג): "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו". לכאורה ניתן לשאול: מדוע הראה לו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה? ועוד, וכי למטבע של אש יש משקל ככסף? ועוד, אם משה רע"ה לא היה בקי במטבעות היה יכול לשאול את אהרן או את ישראל, כיצד נראה מטבע של מחצית השקל? ועוד, הלא התורה כתבה בשלשה מקומות "עשרים גרה השקל" (שמות ל', י"ג, ויקרא, כ", כ"ה, במדבר, ז', מ"ז)., מדוע ה' לא הראה למשה גם מטבע של גרה (השווה בימינו לגרם אחד של כסף טהור)? אלא, שמשה רע"ה הכיר וידע את צורתו וערכו של מטבע מחצית השקל (השווה בימינו לעשרה גרם של כסף טהור), אולם משה רע"ה תמה, כיצד מסוגל מטבע קל ערך זה לכפר על עוון העגל? על כן היה צריך הקב"ה להראות למשה מטבע של אש, כדי ללמדו שאפילו מחצית מטבע קל ערך, יכולה לכפר ולשמש ככופר נפש לנשמה היקרה מפז, אשר מקורה הוא מתחת כסא הכבוד. וכל זאת בתנאי שהנותן את מחצית השקל, מביאה מתוך כוונת הלב לכפר על חטאו, וע"מ להצטרף לכלל עם ישראל מתוך התלהבות פנימית של אש. כפי שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר (עובדיה, א', י"ח). הכיור וכנו: בפרשת כי תשא ציותה התורה על מעשה הכיור, על אף שלכאורה ציווי זה שייך לפרשת תרומה שעיקרה הוא הציווי על הכנת כלי המשכן. אלא משום שתפקיד הכיור הוא: להכשיר את הכהנים לעבודה במקדש, לפיכך נכתב ציוויו בפרשת כי תשא. שנאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים (שמות, ל', י"ח). כלומר, כיור הנחושת וכנו עמדו בסמוך לפתח הכניסה למשכן, בין אוהל מועד שהוא מקום העבודה הפנימית-רוחנית של הקטורת והמנורה, ובין המזבח שהוא מקום העבודה החיצונית-מעשית של הקרבנות. משום שבטרם העליה בקדושה, היה על הכהן הנכנס למשכן להטהר ולהתקדש, לפי ששכינת ה' שורה במקדש. לפיכך אם הכהן יכנס ללא הכנה מתאימה, עלול הוא להמיט אסון על עצמו. שנאמר: "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם (שמות, ל', כ'-כ"א). כלומר, אע"פ שהכהן נקי, ואף אם טיהר את עצמו במי חטאת ובמקוה טהרה, למרות זאת חייב הכהן לקדש את ידיו ואת רגליו במים מן הכיור שבפתח, בטרם יחל בכל עבודה מעבודות הקודש הן במזבח החיצון, והן בטרם כניסתו אל המשכן. מטעם זה חלה חובה על הכהן הגדול ביום הכיפורים, לקדש את ידיו ואת רגליו לפני ואחרי כל טבילה והחלפת בגדים. משום שחוק עולם הוא שלפני כל עבודת קודש, נדרשת הכנה והכשרה קודם ביצועה בפועל. הטעם שכיור וכנו נחושת נעשה "במראת הצבאת" (שמות, ל"ח, ח'), שהיה "מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים... ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו, למי שקנא לה בעלה ונסתרה" (רש"י, שמות, ל"ח, ח'). וכן מצאנו שבנות ישראל תרמו "חח ונזם וטבעת וכומז (שמות ל"ה, כ"ב), וכומז הוא כלי מאוס ביותר משום שהוא כלי זהב, הנתון "כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו שם כומז: כאן מקום זמה" (רש"י, שם). אלא שדבר בא ללמדנו כי החומר אינו עיקר מעשה התרומה למקדש, אלא החשיבות העליונה היא כשרותו וכוונתו הטובה של הנותן. לפיכך פירש הרש"י במראות הצובאות "ותדע לך שהן מראות ממש..." (רש"י, שמות, ל"ח, ח'). דהיינו, כוונת הנשים בהבאת המראות היתה בכדי שהכהנים הכשרים לעבודה, יביטו על עצמם ועל לבושם אל מול המראות בטרם יחלו בעבודת הקודש. דהיינו, יקדשו את עצמם בבחינת "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"ב, קז:). ודע, שבחצר בית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה, צוה ה' להוסיף עוד תשעה כיורות למקדש. שנאמר: ויעש עשרה כיורות נחשת ארבעים בת (בת=איפה=תל"ב בצים) יכיל הכיור האחד ארבע באמה הכיור האחד (מלאכים-א, ז', ל"ח). ונאמר, הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית (דבה"י-א, כ"ח, י"ט). בנוסף לכך נוספו: עשר מכונות ששימשו כבסיסים לכיורים, ושני העמודים יכין ובועז, ובריכת מים כשבבסיסה שנים עשר בקר. שמן המשחה: פרשת הכנת שמן המשחה נכתבה בפרשת כי תשא, ולא נאמרה בפרשת תצוה, במקום הציווי על השמן למאור, משום ששמן המשחה מקדש את הכהנים, ואת כלי המקדש לתפקידם. כלומר, משום שעיקר תוכן פרשת כי תשא הוא: ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם שרותם בקודש, לפיכך נכתבה פרשת קידוש הכלים והכהנים משמן המשחה בפרשה זו. וכן כתב הרש"י (שמות, ל', כ"ט): "וקדשת אותם, משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים...לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה". וכן מצאנו שלאחר תאור רקיחתו של שמן המשחה ותפקידו, נאמר: "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם". ופירש הרש"י: "לדורותיכם - (הוריות יא) מכאן למדו רבותינו לומר, שכולו קיים לעתיד לבא (שמות, ל', כ"ט). וכתב הרמב"ן: "צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר: 'שמן משחת קדש יהיה זה לי', למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו 'לדורותיכם', ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'. וכתוב (תהלים, פ"ט, כ"א) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי. כלומר, אף בטרם תחילת פעולתו של "המשיח", הקב"ה מצוה לקדשו בשמן המשחה. סממני הקטורת: פרשת הכנת הקטורת נכתבה בפרשת כי תשא, ולא נאמרה בפרשת תצוה, במקום הציווי על מזבח הקטורת, משום הכנת הקטורת מסמלת את איחודו של עם ישראל בטרם בואם לעבוד את עבודת הקודש. וכן מצאנו שהקטורת הורכבה מאחד עשר סממנים, לעשרה סממנים היה ריח טוב, אולם אחד הסממנים הנקרא: "חלבנה", היה יוצא מן הכלל בכך שריחו היה רע, רמז לפושעי ישראל. עירבוב החלבנה יחד עם עשרת סממני הקטורת הריחניים וטחינתם יחדיו, גרמה לכך שריחה של החלבנה ישתנה לטובה, עד כדי כך שריח הקטורת של בית המקדש הורגש עד יריחו (עשרה פרסאות=38.4 ק"מ, יומא לט.). כלומר, גם "רשעי ישראל" צורפו לעבודת הקודש הפנימית, ואף תרמו להפצת ריח הקדושה. למדנו מכאן שגם ל"רשעי ישראל" יש תפקיד בחברה הישראלית והוא: מתן אתגר לצדיקים, להעלות את רשעי ישראל בדרגות הקדושה, כשם שחלה החובה על העשיר ליתן צדקה לעני. כלומר, תפקיד הצדיק הוא להתמודד בדיבור עם מניעי הרשע, ע"מ לגלות את הניצוץ הפנימי הטמון בתוך פושעי ישראל, עד שאף פושעי ישראל יחזרו בתשובה ויעלו בקדושה. וכן מובא בגמ': "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו:). משום שגם "פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון" (עירובין, יט.), כפי שאמר ריש לקיש: "כפלח הרמון רקתך, אפילו רקים שבך מלאים מצות כרימון" (סנהדרין לז.). דהיינו, לאחר החזרה בתשובה, "פושעי ישראל" מתמלאים מצות כרימון, משום שהזדונות נעשות להם כזכיות, ואז מעלים עוונותיהם ריח ניחוח כמו מצוות, כפי שהחלבנה מעלה ריח ניחוח ככל שאר סממנים הריחניים. וכן מובא בגמ': רבי נתן אומר, שהשוחק את סממני הקטורת אומר: "היטב הדק! הדק היטב! מפני שהקול יפה לבשמים" (כריתות, ו:), ואמר "רבי יוחנן, כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין (מנחות, פז.). דהיינו, בעניינים רוחניים על הצדיק להרבות בדיבור אף עם הרשע, לעומת זאת בעניינים גשמיים וחומריים עליו למעט בדיבור. וכן מצאנו שעל המעיל היו תלויים פעמונים ורימונים, הרימונים היו עשויים מאריגת צמר בצורת רימון חלול, שאינו משמיע קול, כסמל לרשעים. ואילו הפעמונים היו עשויים מזהב, והיו משמיעים קול, כסמל לצדיקים. שיתופם יחד גרם לכך שהרימונים נתגלו ע"י הפעמונים, והשתתפו בהשמעת קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש. כלומר, שילוב הרשעים לתענית והחזרתם בתשובה, היא חלק מעבודות ההכנה לעבודת הקודש. לפיכך נאמרה פרשת הכנת הקטורת, בהמשך ליתר עבודות ההכנה לעבודות הקודש במשכן. ודע, שכשם שהכנת הקטורת, היתה הכנה לעבודות הקודש במשכן, כך גם בזמן שבית המקדש חרב משמשת קריאת פרשת הקטורת כהכנה לתפילותיהם של ישראל. וכן מובא בזוה"ק: "אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עלאה עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהוו ככתרא דדהבא" (זוה"ק, ויקהל, ריח:), "אמר רבי כרוספדאי, האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבנא ותקרובתא ויכוין בהון, ברית כרותה היא, דמלאכין דמדכרי חובא להבאשא ליה, דלא יכילי למעבד ליה אלא טיבו" (זוה"ק, וירא, ק.). וכן "סגולות ישראל" (מערכת ק' אות כ"ו) כתב על סגולות הקטורת: מבטלת מגפה וחלאים רעים, ינצל משעבוד מלכויות, הברכה מצויה במעשה ידיו, ינצל מדינה של גהינם, מבטלת הקליפות החיצונים והסטרא אחרא, מבטלת הכישופים, מבטלת הרהורים רעים, נוחל שני עולמות העוה"ז והעוה"ב, מסלק הדינים מעליו, ימצא חן וחסד בעיני כל רואיו, ומסוגלת לעושר. לפיכך נוהגים ישראל לקרוא את פרשת הקטורת ופטומה, שלש פעמים ביום: פעמיים בתפילת שחרית, ופעם בתפילת המנחה. בחירת בצלאל ואהליאב: לאחר הציווי על הכנת הקטורת ה' אמר למשה רע"ה: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (שמות ל"א, ב'). כלומר, ה' קידש מבטן את בצלאל, כמובא ברמב"ן: "מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מ"א ד'), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א', ה')". לפיכך זכה בצלאל שהיה בן י"ג שנה בעת הקמת המשכן (רבינו בחיי, שם) גם לרוח אלהים, בזכות מרים הנביאה אמו של חור, וגם זכה לחכמה ותבונה ודעת בכל מלכה, בזכות חור סבו, אשר נהרג בעת שהוכיח את העם על מעשה העגל. לפיכך בטרם ציווי ישראל על מלאכת המשכן שבא לכפר על מעשה העגל, קרא ה' לבצלאל בן אורי בן חור. אך למרות כשרונותיו ומעמדו הרם של בצלאל צירף ה' אליו את אהליאב. שנאמר: "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן. אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות (שפחות, פלגשים), אמר הקב"ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה. המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו, שלמה משבט יהודה, וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים-ב, ב', י"ג): בן אשה מן בנות דן" (רבינו בחיי, שמות, ל"א, ו'). כלומר, אף המינוי של האחראיים לביצוע מלאכת המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, מגדולי השבטים, ואהליאב בן אחיסמך למטה דן מהירודים שבשבטים, נועד לבטא את הצורך של השלמות והאחדות של ישראל בעת בנית המשכן וכליו, לפיכך שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים. וכן כתב הספורנו (שמות, ל"ח, כ"א): "שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מלכים-ב, כ"ב, ה'-ו'), ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה "משכן העדת", שלא היו בו לוחות העדות, ולא פקד כי אם על פי כרש (עזרא א', א'-ג'), ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו: "ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם" (שם, ח', ט"ו), ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבאר בספר עזרא (ג', ז')". ודע, שבחירתם של בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן לביצוע מלאכת המשכן, נבעה משום ייחודיות שבטיהם בגבורת הקודש. שכן מצאנו שגם שבט יהודה נמשל לאריה בברכת יעקב, וגם שבט דן נמשל לאריה בברכת משה רע"ה. ללמדנו שעבור עבודת ה' צריך להתגבר כאריה. כלומר, יש להשתמש בגבורה האנושית למען יישומן של מטרות קדושות. וכן מצאנו שאצל חיות הקודש נאמר: ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם (יחזקאל, א', י'). וכן פירש הרש"י (ברכות, יח.): "אריאל זה בית המקדש. שנאמר: הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיה כ"ט, א'). דהיינו, בית המקדש הוא: מקום ריכוז גבורות הקדושה האלהית. השבת והמשכן: בהמשך להכנתם המוקדמת של ישראל בטרם ביצוען של המלאכות למשכן, התורה חזרה והזהירה על האיסור לחלל שבת, בצמידות לציוויים על מלאכת המשכן. דהיינו, גם בפרשת כי תשא נאמר: אך את שבתתי תשמרו (שמות ל"א, י"ג),, וגם בפרשת ויקהל נאמר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'" (שמות ל"ה, ב'). משום שהמשכן בא לכפר לישראל על מעשה העגל, לפיכך חפצו ישראל למהר ולהקימו כדי שתשרה השכינה בתוכם. וכן כתב הרש"י: "אך את שבתותי תשמורו - אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה". על כן הזהיר ה' את משה על האיסור לחלל שבת עבור מלאכת המשכן, מיד בסיום הציווי על מלאכת המשכן, משום שה' ידע שישראל יהיו רדופין וזריזין בזריזות במלאכת המשכן, כדי לכפר על חטא העגל. לפיכך הודיע ה' לישראל שגם שמירת השבת מכפרת להם על חטא העגל, כמובא בגמ':"אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו. שנאמר: אשרי אנוש יעשה זאת...שומר שבת מחללו" (שבת, קי"ח:). לעומת זאת, משה רע"ה אשר ידע את להיטות העם לכפר במעשים על חטא העגל, הקדים לומר לישראל את מצות שמירת השבת, לפני שאמר להם את הציווי על מלאכת המשכן. כדי שלא יטעו ישראל לחשוב: הואיל ולכהנים הותר לחלל את השבת בעבודות המשכן, כגון: בהדלקת המנורה, בשחיטת קרבנות התמיד וכו. לפיכך גם עבור מצות מלאכת המשכן מותר יהיה לחלל את השבת. לפיכך הזהיר משה את ישראל על שמירת השבת, בהסבירו להם שהשבת היא עיקר ששת ימי המעשה. כלומר, התרת העבודה בימי החול, האמורה בפסוק: "ששת ימים תיעשה מלאכה", היא בבחינת היתר מיוחד שנתן הקב"ה לישראל לעבוד לצורך תיקונו של העולם בששת ימי המעשה, דהיינו, להקים משכן לשכינה. לעומת זאת בשבת לא נתן ה' היתר לעבוד, משום שבשבת קיימת השראת השכינה "בהתערותא דלעילא", כפי שאמר אביי: "שבת קביעא וקיימא" (חולין קא:). על כן לצורך עבודות הקודש במשכן, שהוא מקום השראת השכינה עצמו התירה התורה לעבוד את העבודות הנחוצות להמשכיות השראת השכינה. משום שכאשר השכינה שורה במקדש, המשכן נקרא "בית חיינו", לפיכך עבודת הקודש והקרבנות במשכן הם בבחינת פקוח נפש הדוחה את השבת, כדת"ר "מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח (יומא, פד:). לעומת זאת, עבודות ההכנה שבטרם הקמת המשכן לא הותרו להעשות בשבת, משום שהשכינה עדין אינה שורה בתוכו, ואין הוא נקרא עדין "בית חיינו", מטעם זה מלאכת הקמת המשכן אינה דוחה את השבת. וכן נאמר בפרשת ויקהל: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'...קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת..." (שמות ל"ה, ב'-ה'). ופירש הרש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת" (שמות ל"ה, ב'). דהיינו, משה רע"ה הקדים את העולם הרוחני שהשבת מבטאת, על פני העולם הגשמי שמתבטא במלאכת המשכן. משום שאת מלאכת המשכן המעשית ניתן לעשות בימי החול קודם ולאחר השבת, לעומת זאת את העבודה הרוחנית המתבטאת בהקרבת קרבנות השבת, לא ניתן להקדים או לדחות. משום שמטרת העבודה במשכן, מקום השראת השכינה היא: להראות כי ההשגחה של הקב"ה היא תמידית ללא הפסקה. כלומר, גם מצוות שמירת השבת וגם מצוות העבודה במשכן, מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה. לפיכך כאשר שרתה השכינה במשכן, עבודת הקודש והקרבנות במשכן דחו את השבת. אולם בטרם הקמת המשכן השכינה עדין לא שרתה בתוכו, על כן מלאכת הקמת המשכן לא דחתה את השבת. ודע, שכאשר יהודי מחלל את השבת דינו הוא: סקילה ע"י בית דין, לעומת זאת עבור יהודי חולה במצב של פיקוח נפש יש לחלל עליו את השבת. לכאורה, ישנה כאן סתירה: מדוע את היהודי שחלל שבת התורה מצוה על ב"ד להורגו בסקילה, ולעומת זאת כדי להציל נפש מחללים שבת? אלא משום שמחלל השבת כרת והוציא את עצמו מכלל ישראל, לפיכך נחשב הוא כמת מבחינת התורה. שנאמר: "כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (שמות, ל"א, י"ד). לעומת זאת החולה הנמצא מצב של פקוח נפש, לא בחר להגיע למצב זה בשבת קודש. על כן חובה להצילו אף בשבת, ע"מ שיבריא וישמור שבתות הרבה. וכן מובא בגמ': "רשב"ג אומר: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצות. והיינו דא"ר יוחנן במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת, קנא:). לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ציווי ה' לישראל בפרשת כי תשא תכליתם היא: הדגשת חשיבות ההכנה המוקדמת של האדם והכלים בטרם ביצוע עבודות הקודש. לפיכך בטרם תחילת מלאכת המשכן נדרשו כלל הגברים בישראל להקדים לתרום את מחצית השקל, כדי לכפר על חטא העגל, בהמשך נצטוו הכהנים להתקדש מן הכיור בטרם בואם אל הקודש, ואף משיחת כלי הקודש יועדה להעלותם מסתם כלים לכלי קודש. בהמשך לכך נצטוו הצדיקים להחזיר את רשעי ישראל בתשובה, כשם שהחלבנה מתבשמת מיתר עשרת סממני הקטורת. כמו כן בחירתם של בצלאל ואהליאב ביטאה את הצורך באחדות ובשלמות ישראל בטרם בנית המשכן וכליו. בסיום ציוויי המשכן נצטוו ישראל על שמירת השבת בעת ביצוע מלאכת המשכן, לצורך השראת השכינה במעשה ידיהם. רק לאחר ששרתה השכינה במקדש, הותרה עבודת הקורבנות במשכן בשבתות וחגים, משום ששמירת השבת ועבודות הקודש במשכן, מסמלות יחד את מציאותו התמידית של הקב"ה בתוך ישראל. יה"ר שכלל עם ישראל יזכה להתאחד ולהתקדש לשם שמים הן בפנימיות והן בחיצוניות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל, לו, כ"ד-כ"ה). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)