| rdfs:comment
| - כשדוד המלך ברח מאבשלום, בנו שמרד בו, הוא נתקל באויב מר (שמ"ב טז 5): על-פי חוקי התורה, דוד היה רשאי, ואולי אף חייב, להרוג את שמעי, כי הוא סוקל אותו באבנים ומסכן את חייו. גם על-פי חוקי המלוכה של אותם הימים, היה דוד רשאי להרוג את שמעי, כי הוא מורד במלך. ואכן: אבל דוד לא נהג כך: דוד ידע שהוא נמצא בעונש - עונש על חטא בת-שבע. הקללה של שמעי היא רק חלק מהעונש הזה; אילו היה דוד מסכים להרוג את שמעי, היה מראה בכך שהוא לא מכיר בעונש ולא מקבל אותו, אלא מנסה להילחם בו. כמה פרקים מאוחר יותר (שמ"ב כא 1-): בכל הדיונים על מוסר מלחמה במלחמת לבנון הנוכחית, יש נושא אחד, שלדעתי לא זכה להתייחסות מספיקה.
|
| abstract
| - כשדוד המלך ברח מאבשלום, בנו שמרד בו, הוא נתקל באויב מר (שמ"ב טז 5): על-פי חוקי התורה, דוד היה רשאי, ואולי אף חייב, להרוג את שמעי, כי הוא סוקל אותו באבנים ומסכן את חייו. גם על-פי חוקי המלוכה של אותם הימים, היה דוד רשאי להרוג את שמעי, כי הוא מורד במלך. ואכן: אבל דוד לא נהג כך: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה?; כי (כֹּה) יְקַלֵּל, וכי (כִּי) ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד, וּמִי יֹאמַר 'מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן?' וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי וְאֶל-כָּל-עֲבָדָיו 'הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר-יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי; וְאַף כִּי-עַתָּה בֶּן-הַיְמִינִי, הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל - כִּי אָמַר-לוֹ ה'. אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני (בְּעֵינִי); וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. דוד ידע שהוא נמצא בעונש - עונש על חטא בת-שבע. הקללה של שמעי היא רק חלק מהעונש הזה; אילו היה דוד מסכים להרוג את שמעי, היה מראה בכך שהוא לא מכיר בעונש ולא מקבל אותו, אלא מנסה להילחם בו. על-פי עיקר הדין, היה אפשר להרוג את שמעי; אבל אדם שנמצא בעונש, לא צריך לתבוע את הזכויות המגיעות לו על-פי עיקר הדין; המשימה העיקרית שלו היא לכפר על פשעו. כמה פרקים מאוחר יותר (שמ"ב כא 1-): וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה; וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-פְּנֵי ה'; וַיֹּאמֶר ה' 'אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית אֶת-הַגִּבְעֹנִים'. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם; וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַגִּבְעֹנִים 'מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'?. על-פי התורה, לפני שנלחמים, צריך לקרוא לשלום, לכל עיר בנפרד: (דברים כ10-11): כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ - וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ; וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. חובתם של אנשי העיר היא לתת לנו "מס עובד", כלומר לעשות עבורנו "שירות לאומי"; חובתנו כלפיהם היא להבטיח להם שלום, ולהגן על שלומם כמו שאדון מגן על עבדיו, וכפי שדרשו אנשי גבעון מיהושע בן נון כאשר הותקפו ע"י מלכי האמורי ( יהושע י6 ): " וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר 'אַל-תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ; עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ - כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר '". יהושע אכן הגן על "עבדיו" הגבעונים, אבל שאול לא הגן עליהם ואף רדף אותם. דוד הבין, שהצרות של עם ישראל נובעות מהעוון הזה של הפרת ברית השלום בין ישראל לבין הגבעונים, והסכים לעשות כל דבר שהגבעונים יבקשו ממנו, על-מנת לכפר על העוון הזה. בכל הדיונים על מוסר מלחמה במלחמת לבנון הנוכחית, יש נושא אחד, שלדעתי לא זכה להתייחסות מספיקה. במלחמת לבנון הקודמת, היו הרבה ערים בלבנון שהשלימו איתנו, פתחו לנו את שעריהן ואף זרקו אורז על חיילי צה"ל, כסימן לברכה. אבל אנחנו לא שמרנו על ברית השלום, לא דאגנו להגן על בעלי בריתנו, ובסופו של דבר, לפני שש שנים, הפקרנו אותם . במלחמת לבנון הנוכחית, אף עיר לא מוכנה להשלים איתנו; הם כבר למדו את הלקח; הם מעדיפים לשתף פעולה עם נסראללה, שנלחם למען בעלי בריתו. במצב זה, אין לנו זכות להאשים את הערים שאינן מוכנות להשלים איתנו, ואין לנו זכות להעניש אותן בעונש הכתוב בתורה (וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב). לעניות דעתי, כל האנשים שטוענים שצריך "לכסח אותם", "להיכנס בהם", וכו'... מתעלמים משורש הבעיה, שהוא הפקרת בעלי בריתנו. ייתכן שלפי עיקר הדין מותר "להיכנס בהם" בזמן מלחמה, אבל כיום אין לנו זכות לפעול על-פי עיקר הדין. קודם כל אנחנו צריכים לכפר על העוון, ולשם כך צריך לפנות באומץ אל בעלי בריתנו, ולשאול אותם מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'?. אחר-כך נוכל שוב לקרוא לשלום לערי לבנון, ואם עדיין יהיו ערים שלא ישלימו איתנו, נוכל "להיכנס בהם". אבל ייתכן שכבר לא יהיה בכך צורך.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)