| abstract
| - בס"ד ט"ו אייר התשס"ו אמור – מצוות ספירת העומר מוקדש לבריאותה והצלחתה של הגב' מזל חגי בת פרחה מבוא: פרשת אמור נקראת תמיד בימי ספירת העומר, בפרשה זו נצטוו ישראל על מצוות העומר, וספירת העומר. מצוות ספירת העומר נכתבה באמצע פרשת המועדים בין חג הפסח לחג השבועות. ונאמר בה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו). דהיינו, מצוות ספירת העומר היא מצוה חגיגית, ויש לעשותה מתוך שמחה. אך לפי שמיום שחרב בית המקדש אין אנו יכולים לקיים את מצוות העומר כהלכתה, לכן אנו מבקשים לאחר הספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו". לפיכך העיון במצוות קרבן העומר, וספירת העומר הינם גם בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו". משום שספירת העומר קשורה לקרבן העומר לדעת רוב הראשונים, ולכן לפי דעתם מצוות ספירת העומר בזה"ז היא רק מדרבנן כיון שאין אנו יכולים להקריב את "קרבן העומר". להלן נבחן מספר נושאים הקשורים למצוות קרבן העומר. א. זמן קרבן העומר. ב. קרבן העומר. ג. החייבים בספירת העומר. ד. הבדלי הנוסח בברכת ספירת העומר. ה. אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר. ו. הקשר בין העומר לירושת הארץ. ז. סגולת קרבן העומר – ברכה בשדות. ח. סגולת קרבן העומר – נצחון במלחמות. זמן קרבן העומר: התורה מצווה להביא את קרבן העומר בראשית קציר השעורים, בט"ז בניסן. שנאמר: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא, כ"ג, י'). חז"ל אמרו שקרבן העומר הוא קרבן תודה. כלומר, בקרבן ציבור זה, ישראל מודים לה' על שזיכנו לאכל מן התבואה החדשה של ארץ ישראל. קרבן תודה זה שונה מיתר קרבנות התודה. משום שאין הוא בא על נס אלא על קיומו של הטבע הקבוע. ללמדינו שנדרש מישראל להיות במדרגה גבוהה של אמונה, כדי להודות לה' אף על דבר הבא בדרך הטבע כביכול. קרבן העומר מובא למחרת חג הפסח ביום הראשון. מיום זה ואילך מתחילה ספירת העומר, אשר מסתיימת בחג השבועות שבו מביאים את קרבן שתי הלחם, העשויות מחיטים. שני קרבנות אלה מבטאים את העליה בספירה, ממדרגת הבהמיות המתבטא בהנפת לחם השעורים, לדרגת אדם המתבטא בהנפת לחם החיטים, כאשר החיטים מבטאים את קבלת הדעת, שהיא התורה. הטעם שספירת העומר מתחילה רק "ממחרת השבת" ולא מיום השבת, משום ש"השבת" האמורה במצוות העומר, הוא חג הפסח, אשר נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול של יציאת מצרים, שהיה נס גלוי אשר נעשה באותות ומופתים לעיני כל העמים, ולפיכך אין אנו מערבים בשמחת חג הפסח שום שמחה אחרת. על כן נצטוונו להתחיל את חשבון ספירת העומר בט"ז בניסן, מיד ביום הראשון לאחר חג הפסח, ולסיימה ערב חג השבועות. לפיכך ספר החינוך מבאר שספירת העומר היא ספירה לקראת קבלת התורה. ודע, שהתורה לא נתנה לחג השבועות תאריך הקשור לקידוש החודש. בניגוד ליתר המועדים, אשר תאריכיהם נכתבו בתורה במפורש. כגון: באחד לחודש הראשון – ראש השנה, בעשור – יום הכיפורים, וכו'. התורה קבעה רק שזמן חג השבועות הוא ביום החמישים מיום מהקרבת קרבן העומר. לפיכך חג השבועות יכול לחול בין ה' לז' בסיון, משום שמועדו תלוי בראית הלבנה, לפיה נקבע אם החדשים ניסן ואייר מעוברים או לא. היום, כשאין אנו מקדשים ע"פ הראיה, חל שבועות תמיד בו' סיון משום שניסן תמיד מלא ואייר תמיד חסר. הטעם שהתורה לא קבעה זמן קבוע לחג השבועות, ללמדינו שהתורה היא מעל הזמן. מטעם זה שאל החת"ס, מדוע עושים "יום טוב שני של גלויות" בשבועות? הלא בכל המועדות התקינו תקנה זו, מחשש ששלוחי בית הדין לא יספיקו להגיע ולהודיע אם החודש הקודם היה מעובר, אך מאחר ובשבועות כלל לא זקוקים לדעת מתי היה קידוש החודש, אין צורך ביום טוב שני של גלויות. החת"ס משיב על כך, כי חז"ל לא חילקו בתקנתם, משום שאם היו אומרים שחג השבועות יוצא דופן, יש חשש שהאנשים לא יבינו מהו טעם ההבדל ויבואו לזלזל גם בשאר המועדים. קרבן העומר: קרבן העומר הוא קרבן של הציבור, שהיה בא מן השעורים. קרבן העומר הוא הקרבן היחידי של ציבור שהיה בא מן השעורים. משום ששעורים הם בדרך כלל מאכל בהמה. דהיינו, דבר מאוד זול. לפיכך קרבנה של אשה סוטה הוא מן השעורים כפי שדרשו חז"ל: "היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך תביא מאכל בהמה". הטעם על פי הפשט, שהתורה ציותה להקריב את קרבן העומר משעורים, משום שביום הקרבת קרבן העומר למחרת חג הפסח, החיטה עדיין לא בשלה, ורק בחג השבועות נגמר גידולה. כלומר, משום שהשעורים כבר בשלים וניתן להביא אותם לבית המקדש על מנת להתיר את התבואה החדשה. אולם בעיון מעמיק ניתן להבחין כי התורה ציותה להביא דווקא קרבן ממאכל בהמה. משום סגולתה של מצוה זו, המבואר בבפסיקתא רבתי (פרשה י"ח): "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען. הדא הוא דכתיב: "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת ואתה את בריתי תשמור. ואיזה זה? מצות העומר. ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים. אמר רבי אבהו, ורבי סימון, ורבי יהושע בן לוי: היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים", מהו צליל לחם שעורים? רבנן אמרי: על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים. ובזכות מה ניצולו? בזכות לחם שעורים ואיזו? זו מצות העומר". כלומר, קרבן העומר מעלה את ישראל מן הדרגה הבהמית הנמוכה, לרוממות הקדושה. ללמדינו, שמכל מדרגה ניתן לעלות מעלה במדרגות הקדושה, ושלכל עבירה יש תיקון. ודע, שמילת "עמר" היא בגימטריה "יש". כלומר, הקרבת העומר מסמל את ביטול היש, ולכן הוא בא מן השעורים שהם מאכל בהמה, לפיכך המקיים את מצוות העומר כהלכתה, מקריב כביכול את ישותו ונותן את הישות והממשלה לה'. ע"י כך מתהפכת מילת "יש" ל"שי", וה' מנחיל לו ש"י עולמות. כמאמר המשנה: "אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר(משלי, ח', כ"א): "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא" (עוקצין, פ"ג, משנה י"ב). החייבים בספירת העומר: התורה מצווה: "וספרתם לכם". דהיינו, שתהא ספירה לכל אחד ואחד מישראל. הגמרא אומרת: "ת"ר: וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות סה:). לכאורה קשה על גמרא זו, וכי אם היה כתוב "וספרת", היינו חושבים שמצוה זו אינה לכל אחד ואחד? במה שונה ספירת העומר מכל המצוות? נלענ"ד להשיב שאילו היה כתוב "וספרת לך", היה ניתן לחשוב שספירת מ"ט ימים לעומר היא כספירת מ"ט שנים ליובל אשר נאמר בו: "וספרת לך" (ויקרא כ"ה ,ח'). וספירת מ"ט שנות היובל סופרים רק בית הדין, לפיכך נאמר בספירת העומר: וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד ולא רק בבית דין. ויש אומרים שמפסוק זה לומדים שאין דין 'שומע כעונה' בספירת העומר, וכל אחד חייב לספור בפיו. הבדלי נוסח בברכת ספירת העומר: ישנן שתי נוסחאות בברכת ספירת העומר: לפי הרמ"א יש לספור "היום... ימים בעומר", ולפי ר"ע מברטנורא: "היום...ימים לעומר". משמעות ההבדל היא: שכאשר אומרים באיזה שלב אנו נמצאים בתוך תהליך, יש לומר 'ב'. לעומת זאת כאשר מונים כמה ימים עברו מאירוע מסויים, יש לומר 'ל'. דוגמא לכך היא בשיר של יום אומרים: "היום יום שלישי בשבת" (שבת פירושו שבוע). כלומר, אנו מונים כמה ימים עברו בשבוע זה. לעומת זאת כשאומרים "שלישי לחודש ניסן", משמעות הדבר היא כמה ימים עברו מראש החודש ניסן. ע"פ הפשט בספירת העומר אנו מונים כמה ימים עברו מהקרבת קרבן העומר, לפיכך יש לומר: "היום... ימים לעומר". ולפי הדרש ניתן להבין את הלשון "לעומר", שאנו סופרים כמה ימים עברו מיום יציאתנו ממ"ט שערי הטומאה של מצרים. דהיינו, כמה ימים אנו מרוחקים מן הטומאה. וכן הוא מנהגינו לומר: "היום... ימים לעומר". הטעם של המונים לפי הרמ"א: "היום... ימים בעומר", משום שהמנין הוא כדי לדעת באיזה שלב אנו נמצאים בתוך תהליך המעבר מחרות הגוף לחרות הנשמה. דהיינו, מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני, לפיכך מונין "בעומר". כלומר, כך וכך ימים עברו מתחילת התהליך, ואין מונין כך וכך ימים יש לנו לסיום, כי ספירה בשיטה זו מורה על הרצון החזק להגיע אל הסיום. על כן לא מזכירים בתחילת הספירה את ריבוי הימים שנותרו כדי להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ולאחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, אין סופרים את מיעוט הימים הנותרים, משום שאין משנים את הספירה באמצעה. אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר: לכ"ע אין מברכים ברכת שהחינו על ספירת העומר. הטעמים לכך הם שונים, בהתאם לגישת הפוסקים בענין חובת ספירת העומר בזה הזמן. לדעת "בעל המאור" (הר"ן בסוף מסכת פסחים) הסובר שספירת העומר בימינו היא מנהג, שהוא זכר לספירת העומר, לפיכך הוא מפרש שאין ברכת שהחינו על דבר שהוא לזכר בעלמא. לדעת הסוברים (שם) שספירת העומר בימינו, היא חיוב מדרבנן, הבא להזכיר לנו שחרב בית מקדשינו, ובית מאווינו. על כן אין מברכים שהחיינו לפי שיטה זו משום שאין מברכים אלא על מצוה שיש בה הנאה, אפילו שהיא חובה מדרבנן. גם לדעת הרמב"ם וסיעתו, הסוברים שספירת העומר בימינו, היא חובה גמורה מן התורה, אין מברכים שהחינו משום שמצוות ספירת העומר היא הכנה למצוה אחרת. דהיינו, חג השבועות. לפיכך מברך שהחיינו בחג השבועות ועולה לו לכאן ולכאן (שו"ת הרדב"ז, אלף שכ"ז) . הקשר בין העומר לירושת הארץ: מובא בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח) "ר' יוחנן אמר: לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניכם, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען. שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' וגו' (בראשית י"ז, ח'), על מנת, 'ואתה את בריתי תשמר' (בראשית י"ז, ט')". ואיזה? מצות העומר". כלומר יש קשר הדוק בין מצוות העומר לירושת הארץ. בנוסף לכך ניתן לציין עוד ארבעה קשרים: ראשית: בגוף המצווה נאמר: "כי תבאו אל הארץ...והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא, כ"ג, י'). דהיינו, ישראל נצטוו לקיים את מצוות העומר רק מיום ירושת הארץ. שנית: מצאנו שאת מצוות העומר, קיימו יהושע וכל ישראל מיד עם כניסתם לארץ, ורק לאחר מכן אכלו ישראל מעבור הארץ. שנאמר: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח...ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (יהושע ה', יא-י"ב). הדגשת הענין בנביא, מלמדת על הקשר בין העומר לירושת הארץ. שלישית: ה"עומר" מתיר את התבואה החדשה, שממנה עושים את הלחם, שהוא עיקר מזונו של האדם. לפיכך אין אפשרות הלכתית לרשת את הארץ מבלי להקריב את קרבן העומר במועדו. רביעית: את העומר מביאים רק מארץ ישראל המובטחת, משום שמצוות העומר קשורה בטבורה לארץ ישראל. וכן נאמר במשנה (כלים, פרק א' משנה ו'): "עשר קדשות הן: ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות", כלומר, המשנה ציינה מתוך המצוות התלויות בארץ רק את מצוות העומר והבכורים ושתי הלחם, ולא מצוות תרומות ומעשרות או שביעית. משום שמצוות תרומות ומעשרות ושביעית, נוהגות גם מחוץ לגבולות ההבטחה, אם כבש מלך ישראל בכבוש רבים, מה שאין כן במצוות העומר והבכורים ושתי הלחם, הנוהגות רק רק מארץ ישראל המובטחת. סגולת קרבן העומר – ברכה בשדות: מצוות העומר מבטאת את האמונה שהקב"ה נותן לנו את מזונותינו, ולכן אנו מקריבים את ראשית הקציר לה'. וכן "אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" (ר"ה, ט"ז.), כלומר, ה' הבטיח לישראל שבזכות הבאת העומר בפסח, ה' יברך את תבואת השדה בעבורם. וכך מובא בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח): "א"ר בנאה: אמר הקב"ה לישראל: בניי, כשהייתי נותן לכם את העומר, הייתי נותן לכל אחד ואחד מכם עומר לגלגולת מספר נפשותיכם לאשר באהלו תקחו (שמות טז: טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר, אין לי אלא עומר אחד משל כולכם, ולא עוד אלא שאינו של חיטין אלא של שעורין. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא, כ"ג, י'). כלומר, כפי שה' נתן לישראל את המן מן השמים, ללא שום טורח. משום שבטחו בו שיפרנסם בעת שיצאו ממצרים אל המדבר. כך גם בכל דור ודור ה' זן ומפרנס את ישראל, הבוטחים מאמינים כי מזונותיהם מאת ה'. לפיכך היו ישראל מביאים את העומר לאחר חג יציאת מצרים, כדי להודות לה', ובכדי להזכיר כי הבאת העומר היא זכר לעומר ל"מן" שקבלנו מן שמים. כלומר, מצוות העומר היא סגולה המביאה ברכה לתבואות השדה. משום שבמצוות העומר ישראל מבטאים את האמונה בהקב"ה אשר נותן להם את התבואה והשפע, כדרך שהוריד לישראל את המן מן השמים. סגולת קרבן העומר – נצחון במלחמות: למצוות העומר סגולה נוספת והיא הבטחון בה' שילחם את מלחמות ישראל, כנגד אויביו וצריו. כלומר, קרבן ראשית הקציר הבא מלחם השעורים בכדי להתיר את התבואה החדשה, מרמז על כך שישראל מבקשים מה' שילחם (מלשון לחם) באוייבים (השעורים), כדי לאפשר לישראל לאכל בשלווה מן התבואה החדשה. וכן נאמר: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה' (ירמיה, ב', ג'). ונאמר: לכו לחמו בלחמי (משלי, ט', ה'). וכן מצאנו דוגמאות לכך בפסיקתא רבתי (פרשה י"ח), שבזכות מצוות העומר זכו ישראל לנצח את אוייביהם: ראשית - הניצחון בימי אברהם: "ר' יוחנן אמר: לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניכם, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען. שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' וגו' (בראשית י"ז, ח'), על מנת, 'ואתה את בריתי תשמר' (בראשית י"ז, ט')". ואיזה? מצות העומר". לכאורה המדרש תמוה, הלא אברהם אבינו לא היה יכול לקיים את מצוות העומר בלא מקדש? נלענ"ד להשיב, כי ה' רמז לאברהם כל כך בברית בין הבתרים. כמובא בגמ': "אמר לפניו: רבש"ע, הודיעני במה אירשנה. א"ל: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת (בראשית ט"ו, ח'). אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית דף כז:, מגילה לא:). לפיכך אברהם אבינו קרא לפני ה' את קרבן העומר, והעלה עליו ה' כאילו הקריבו לפניו. בכך ניתן להסביר גם את הנאמר במשנה (קידושין, פ"ד, י"ד): מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר: (בראשית, כ"ו, ה') עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". שנית - הניצחון בימי גדעון: "...רבי יהושע בן לוי אמר: היא שעמדה להם בימי גדעון. שנאמר: ויבא גדעון והנה איש מספר חלום, ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, ויבא עד האהל ויכהו ויהפכו למעלה ויפל האהל (שופטים ז', י"ג). מהו צליל לחם שעורים? רבנין אמרין על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים (כלומר, לא נשארו צדיקים בדור ההוא). ובזכות מה ניצלו? בזכות לחם שעורים. ואיזו זו? מצות העומר". שלישית - הניצחון בימי חזקיהו: "ר' שמואל בר נחמן אמר: היא שעמדה להם בימי חזקיה, והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח עליו בתופים במחולות ובמלחמות תנופה נלחם בם (ישעיה ל' ,ל"ב). וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור? הוי אומר זו מצות העומר". ולפי המדרש (מד"ר, שמות, פר' י"ח): מפלת את סנחריב בימי חזקיהו הייתה בליל פסח, "...השכימו בבקר...מצאו אויביהם פגרים מתים". לפיכך נקשר הנצחון בימי חזקיהו למצוות העומר. רביעית - הניצחון בימי המן: "רבי לוי אמר: היא שעמדה להם בימי המן. בזמן שראה מרדכי להמן שבא לקראתו, והסוס בידו. אמר: דומה אני שרשע זה להרגני. בא ואמר לתלמידיו: בירחו לכם שלא תכוו בגחלתי. אמרו בין לחיים בין למות עמך אנו. מה עשה? התעטף בטליתו ועמד לו להתפלל". בא המן וישב אצלם, אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש...אמר להם: וכמה הוא שווה? אמרו לו: עשרה קינטינרין! (סכום סכום מועט). אמר להם המן: ניצחו עשרה שלכם עשרת אלפים ככר כסף שלי". ודע, שמעשה זה היה בזמן הפסח, שאז צמו שלושת ימים, ומרדכי למד את לתמידיו את מצוות העומר, כדי שיעלה עליהם כאילו הקריבו את קרבן העומר, משום שבית מקדש היה חרב. לפיכך זכו אותו הדור לישועה והצלה. סיכום: נמצאנו למדים מכאן שמצוות ספירת העומר היא מצוה חגיגית, ובעלת סגולות לירושת הארץ, לברכה בשדות, ולנצחון במלחמות. לפיכך יש לקיים את מצוות ספירת העומר מתוך שמחה. ודע,שמצוות "וספרתם לכם" באה לתקן גם את תחושת הזמן אצל האדם, וללמדו את שורש ענין "הוי מחשב שכר מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות, ב', א'). דהיינו, ספירת העומר מראה לאדם מישראל שכל יום שעובר, הוא מתרחק מנקודת המוצא שלו, והוא מתקרב עוד יום נוסף לקץ הזמן, כך שכל יום שעובר אינו חוזר שוב לעולם, אלא הזמן הוא כאבדה שאינה חוזרת. לפיכך ספירת העומר מעוררת את לבו של האדם לזכור, שהזמן אינו עומד על מקומו, אלא מחוגי השעון זזים ללא הרף, ונעים לקראת הסוף, וההוה הוא הגשר המעביר את הימים מן העתיד אל העבר. על כן למרות שמיום שחרב בית המקדש אין אנו יכולים לקיים את מצוות העומר כהלכתה, בכל זאת אנו מבקשים לאחר הספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו". דהיינו, שה' יקצר את זמן גלותינו ויבנה את בית המקדש במהרה בימינו. ועד אז לא נותר בידינו אלא לעיין במצוות קרבן העומר, וספירת העומר. דהיינו, בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו". משום שספירת העומר קשורה לקרבן העומר. יה"ר שבזכות העיסוק בקרבן העומר, יעלה לנו כאילו הקרבנו את קרבן העומר כהלכתו, ונזכה להקריב את קרבן העומר כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו. העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)