| rdfs:comment
| - מאת: ירון תאנה התפרסם לראשונה בדף פרשת השבוע לפרשת בשלח ה'תשס"ז באתר הקיבוץ הדתי. מתפרסם כאן באישור המחבר ובתנאי שיופיעו ההערות. לא הרחק מביתי שבגלבוע, ניצב לו תל יזרעאל, ומזכיר ליודעי עברו את פרשת "כרם נבות ", שהתרחשה בו בימי מלכות אחאב. המלך ביקש להרחיב את גבולות ארמונו ולספח גם את אדמותיו החקלאיות של נבות, וה"חקלאי" ענה לו :" חלילה לי מה' מתיתי את נחלת אבותי לך"( מלכ"א, כ"א). נדמה כי ישנו כאן הד לפער עמוק שבין המלך, שאמנם קידם רבות את ענייני הממלכה, אך האדמה נתפסה בעיניו רק כאמצעי לקידום מטרותיו, לבין נבות, בעל הנחלה, שחש בידיו כל רגב אדמה, ויחסו אל הקרקע נובעת מעומק של זיקה אל נחלת אבותיו. בעוד אחאב רואה בהתעקשותו של ה"איכר" מעשה קטנוני וקנטרני, רואה בכך נבות את המאבק המהותי ביותר של חייו, בנסיון לשמר את הנחלה, את המסורת ואת הקשר שבין אדם לאדמתו [1].
|
| abstract
| - מאת: ירון תאנה התפרסם לראשונה בדף פרשת השבוע לפרשת בשלח ה'תשס"ז באתר הקיבוץ הדתי. מתפרסם כאן באישור המחבר ובתנאי שיופיעו ההערות. לא הרחק מביתי שבגלבוע, ניצב לו תל יזרעאל, ומזכיר ליודעי עברו את פרשת "כרם נבות ", שהתרחשה בו בימי מלכות אחאב. המלך ביקש להרחיב את גבולות ארמונו ולספח גם את אדמותיו החקלאיות של נבות, וה"חקלאי" ענה לו :" חלילה לי מה' מתיתי את נחלת אבותי לך"( מלכ"א, כ"א). נדמה כי ישנו כאן הד לפער עמוק שבין המלך, שאמנם קידם רבות את ענייני הממלכה, אך האדמה נתפסה בעיניו רק כאמצעי לקידום מטרותיו, לבין נבות, בעל הנחלה, שחש בידיו כל רגב אדמה, ויחסו אל הקרקע נובעת מעומק של זיקה אל נחלת אבותיו. בעוד אחאב רואה בהתעקשותו של ה"איכר" מעשה קטנוני וקנטרני, רואה בכך נבות את המאבק המהותי ביותר של חייו, בנסיון לשמר את הנחלה, את המסורת ואת הקשר שבין אדם לאדמתו [1]. כמדומה שסוגיא זו, ש"תפסה לפתע כותרות" בעמק יזרעאל, איננה ויכוח שולי, אלא נושא יסודי שהתורה וחז"ל הרבו לעסוק בו, וחג ט"ו בשבט, החל בתקופה זו, הוא הזדמנות יחודית לבירורו. משמעותו המקורית של ט"ו בשבט היא בהקשרים הלכתיים של יחס לתרומות ומעשרות וכד', אך במרוצת הדורות, ובעיקר על רקע הניתוק הפיסי של עם ישראל מארצו, סיפח לעצמו יום זה פולקלור ומשמעויות נוספות, הסובבים סביב חיבת הארץ, נטיעת אילנות בה ואכילת פירותיה [2]. אך האמת היא שלעיתים נראה כי דוקא בימינו הופך חג זה לפחות ופחות אקטואלי. אמנם שבנו אל המולדת, הקמנו ישובים, נטענו עצים וזכינו לחדש דברים עליהם בקושי חלמנו אלפיים שנים, אולם מאידך: כיום, קל מאוד לחיות חיים נורמליים ומלאים ללא כל קשר ותלות אל האדמה. האדם המודרני [3] חי לו בדיור מוגן ואטום, פגעי מזג האויר כבר לא עושים עליו כל רושם, הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על כל המגבלות שמציב בפניו הטבע, ואפילו את מזונותיו הוא משיג בפשטות וללא מחוייבות אל האדמה והחקלאות... . דניאל שליט [4] מראה כיצד התרבות המערבית הולכת ומתרחקת מהטבע , והעולם כולו הופך למעין קניון רחב ידיים, המצטיין בכך שהוא סגור מכל כיווניו, הן מכל מה שטבעי והן מכל מה שאלוקי, ותחת זאת הוא יוצר עולם שלם מעשה ידי אדם. עולם של "כמו", "כאילו", "כזה" – עולם שההדמיות והוירטואליות שבו, הולכות ומחליפות את המציאות האמיתית. טכנולוגיות המחשב וכד' הן הביטוי הקיצוני של הנטיה הקיימת ממילא, להתנתקותו של בן זמנינו מן הטבע ומהשורשים ! למרות נסיונות חשובים , שלתנועה הקיבוצית יש בהם תפקיד חיוני, לשמר את ערך החקלאות, העבודה העברית, ואי הפיכת כל היחס לקרקעות כאל אינטרסים כלכליים ונדלני"ים, יש להשלים עם העובדה כי בעידן טכנולוגי זה ישנם מציאויות חיים חדשות שכבר לא יהיו כבעבר. על רקע זה, מה יש לחג האילנות לחדש לנו? מה יש לנו לקבל מהטבע, שהמציאות החיצונית חסרה אותו? שמעתי פעם את הרב אלון מתייחס לדור שלנו, החשוף לכל הצפת המידע התקשורתית, ומגדיר שאנו חיים בדור ש"יש בו אין סוף מידע, ואפס מודעות...". הקידמה משדרגת המון תחומים בחיים, זה כוחה אך זו גם נקודת חולשתה. מי שמתרגל ש"תוך שניה" האוכל מוכן במיקרוגל, הכסף יוצא מהכספומט וכל המקורות שחיפש מופיעים ב"גוגל" – מסתגל לחיים של "איסטנט", שהכל בא מהר, ובקלות. אבל הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא תוכל להחליף לעולם את מה שמחייב קביעות, יציבות, אורח רוח, עבודה על המידות, עמל והתמדה. כדי להתבגר באמת, לעמוד בנסיונות, להצליח בעבודה ובחיי משפחה – צריכים יסודות טבעיים, צריכים להיות מיומנים במעבר של תהליכים. ההיפוך מחיים חפוזים ווירטואליים, הוא כשאדם קשור לאדמה והוא חווה עצמו כחלק מתפיסה של שרשרת דורות, והיותו ממשיך של "נחלת אבותיו". לאדם כזה יש עוגן אמיתי ויציב. לכן, דוקא בימים אלו שבהן השתנה "טבע העולם", יש לחג האילנות מסר כפול ומכופל לאדם המודרני שעלול ללכת לאיבוד בים "חוסר הטבעיות" העוטף אותו. מי שרוצה להשקיע בחינוך ילדים, בטיפוח קשרי אמת בין אנשים, בעבודה על המידות ובפיתוח חברה אנושית ישרת דרך, ילך לו אצל הטבע והאילנות וילמד מהם, ורק מהם , את סוד הסבלנות, ההשקעה גם ללא תמורה מיידית, וההכרה בתהליכים שמתקדמים בצמיחה, גם כשפעמים רבות נדמה כי אינם נושאים פירות. האתגר החינוכי היותר גדול בעיני הוא לא בנסיון ל"הצדיק" את רלוונטיותו של ט"ו בשבט פעם אחת בשנה, אלא בחתירה להטמיעו בתודעתינו, בחינוכינו ובאורחות חיינו, בכל ימות השנה. ירון תאנה , בן קבוץ שלוחות וחבר מירב , משמש כיום כראש מחלקת ההדרכה של אירגון מעגלים וכאחראי על כתיבת תכנים באגף החמ"ד של מינהל חברה ונוער, אב לשישה ילדים.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)