| abstract
| - לאחר חטא העגל, החליט ה' שלא ילווה את בני-ישראל בדרכם לארץ-כנען, אלא ישלח מלאך (ע' מלאך הדרך - מערכה ב ). אולם, משה לא קיבל את הגזירה, והתווכח עם ה' במשך כמה פסוקים:
* משה אל ה' (לג12-13): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה’: 'רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה' ".
* ה' אל משה (לג14): "וַיֹּאמַר: 'פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ' ".
* משה אל ה' (לג15-16): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ - הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה'. {פ} ".
* ה' אל משה (לג17): "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, 'גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם'. " סדר הטענות והתשובות בויכוח נראה, בקריאה ראשונה, מוזר; והוא יכול להביא למחשבה שהכתוב מתאר טלפתיה בין ה' לבין משה ( ע"ע ). אולם, על-פי הפשט, סדר הפסוקים חייב להיות כפי שהוא לפנינו, כפי שנסביר:
* פסוק לג17 פותח במילים "גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה "; המילה "גם" באה בדרך-כלל לפני השני בסדרה ( ע"ע ), ומכאן שהפסוק הזה חייב להיות תשובה של ה' לטענה השניה של משה - כלומר, הוא חייב להיות בסוף, כפי שהוא בספרים שלנו.
* לפי זה, פסוק לג14 חייב להיות תשובה לטענה הראשונה של משה - כלומר, הוא חייב להיות שני, כפי שהוא בספרים שלנו.
* פסוקים לג15-16 חייבים להיות הטענה השניה של משה, כי אם הם היו הטענה הראשונה - הרי, לאחר שה' הסכים לטענה זו ואמר "פני יילכו ", ובכך הסכים גם ל"בלכתך עמנו ", לא היה משה יכול לומר "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ", שכן ה' הודיע ברגע זה שהוא יילך עמו בכבודו ובעצמו!
* לכן, פסוקים לג12-13 חייבים להיות הטענה הראשונה של משה, וכל הפסוקים נמצאים במקומם ההגיוני. כעת ננתח את הפסוקים לפי הסדר. המפתח להבנת הויכוח הוא ההבדל שבין שתי הטענות של משה:
* בטענה הראשונה (לג12-13), משה דיבר בלשון יחיד, והדגיש בעיקר את עצמו "רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי , אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם- מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ , לְמַעַן אֶמְצָא -חֵן בְּעֵינֶיךָ; ..." ורק בסוף הוא הזכיר את העם ואמר "...וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה' ".
* מכיוון שמשה דיבר רק על עצמו, גם ה' ענה לו רק עליו באופן אישי, ואמר לו (לג14) "פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ "
* אולם, בטענה השניה, משה דיבר בלשון רבים, והזכיר תמיד את העם יחד איתו (לג15-16): "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל- תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ - הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ ; וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. {פ} ". מכאן אפשר להבין את משמעות הטענות של משה:
* בטענה הראשונה, משה דיבר על עצמו, וניסה לשכנע את ה', שזה לא הגיוני, שה' ישלח מלאך במקום ללוות אותו בעצמו. לשם כך, הציג משה את שתי האפשרויות באופן ניגודי; הניגוד מתבטא בשורש "ידע":
* מצד אחד - "וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי , אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי " - המלאך לא מכיר אותי, אני לא מכיר אותו ואין בינינו שום קשר;
* ומצד שני - "וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי " - אתה מכיר אותי ומחבב אותי, יש בינינו קשר.
* אך משה רבנו, העניו באדם, לא יכל להעיד על עצמו שהוא יודע את ה', ולכן הציג את דבריו בלשון בקשה: "וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ , לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ... ", כלומר: מכיוון שיש בינינו כבר "חצי קשר" - אתה יודע אותי - כל מה שצריך לעשות הוא שתודיעני את דרכיך, ואז גם אני אדע אותך, והקשר בינינו יהיה מושלם. זה בוודאי עדיף מאשר לשלוח עמי מלאך, שאין לו כל קשר איתי!
* ה' קיבל את טענתו הראשונה של משה, והסכים ללוות אותו עד שיגיע אל המנוחה והנחלה - אל ארץ ישראל - "פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ ". המשמעות המעשית של זה היא, שה' יתגלה אל משה וידריך אותו באופן ישיר, אולם לא ישכון בקרב ישראל במשכן שיבנו לו, ולא ידריך אותם באמצעות הכרובים.
* אולם, משה רבנו, המנהיג הגדול והעניו מכל אדם, לא הסתפק בכך שה' יילך איתו בלבד; הוא לא הסכים להתבדל מעם ישראל ולהתעלות בלעדיהם; הוא יצר קשר בלתי-נפרד בינו לבין עם ישראל, כך שה' יהיה "חייב", כביכול, ללכת עם כל ישראל: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל- תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה ": אני ועם-ישראל הולכים ביחד - אם אתה לא מתכוון ללוות את כולנו יחד, אל תעלנו מכאן בכלל, גם לא אותי לבדי. בהמשך חיזק משה את בקשתו בטענה נוספת: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ - הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ ; וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה ": אם תלך רק אתי, זה לא ייוודע ויתפרסם בעולם, כי בכל העולם יש אנשים מיוחדים, משכמם ומעלה, שמתקרבים אל ה'. אולם אם תלךעמנו , עם כולנו, זו תהיה הוכחה לייחוד שלי ושל עמך, שהרי בזכותי אתה הולך לא רק איתי אלא עם כל עמי.
* וה' קיבל גם את בקשתו השניה, ואמר לו "גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם ": כפי שאמרת, אכן יש בינינו קשר טוב, מצאת חן בעיני ואני מכיר אותך באופן אישי, ולכן ראוי אתה שאקבל את דבריך. ראו הנימוק האחרון של משה .
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)