| abstract
| - בס"ד י"א אב התשס"ו ואתחנן – כוחה של התפלה מבוא: פרשת ואתחנן כתובה לאחר פרשת דברים אשר בה החל משה בתאור היסטורי של מאורעות עם ישראל, אשר כתוצאה מכך נגזר על משה שלא יעבור עם עם ישראל אל מעבר לירדן, אלא נגזר שיהושע הוא שיעביר את ישראל את הירדן. בהמשך דבריו של משה בפרשיות ואתחנן ועקב, מזהיר משה את עם ישראל שגם לאחר מיתתו, ימשיכו עם ישראל לקיים מצוות וללכת בדרך ה'. הדרך לקיום המצוות תחילתה בתפלה מתמדת לבורא עולם. לפיכך ישראל מחוייבים לקרוא בכל יום פעמיים את פרשת שמע האמורה בפרשת ואתחנן, משום שפרשת שמע שענינה הוא: קבלת עול מלכות שמים, אשר הוא קודם לקבלת עול מצוות (ברכות, פ"ב, משנה ב'). כמו כן פרשת שמע היא הכרזה על כריתת הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים, ומהוה תזכורת מתמדת למעמד הר סיני, ולזכירת דבריו האחרונים של משה. פרשת ואתחנן נקראת בשבת שלאחר תשעה באב. הפטרת פרשת ואתחנן היא: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א'), לפיכך נקראת שבת זו גם בשם "שבת נחמו". הפטרת נחמו פותחת סדרה של שבע הפטריות הנקראות משבת שלאחר תשעה באב עד סוף חודש אלול. הפטריות אלה עוסקות בעיקרן בנבואות נחמה, לפיכך נקראות הפטריות אלה "שבע דנחמתא" וסימנן נו"ע ארק"ש. השילוב בין כוחה של התפלה האמור בפרשה, לבין נבואות הנחמה העתידית הכתובה בהפטרה, מחזקת את השרדותם של ישראל לאורך הגלות. כפי שמבואר להלן: א. כוחה של התפלה – גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. ב. ואתחנן אל ה' – אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה. ג. מטרת תפלתו של משה – כניסה לארץ ישראל בכדי לקיים את המצוות התלויות בה. ד. מעמד הר סיני – התמודדותם של ישראל כנגד העכו"ם נעשית על ידי זכרון מעמד הר סיני. ה. פרשת שמע ישראל – הבעת נאמנות לה' וקביעת מחיצה רוחנית בין ישראל לגויים. ו. מצוות הנחת תפילין – סגולה כנגד יצה"ר, והרתעת אוייבים חיצוניים. ז. שבת נחמו – שתי סוגי נחמה: נחמה גשמית ונחמה רוחנית. כוחה של התפילה: בפתח פרשת ואתחנן מספר משה רע"ה לעם ישראל כי התפלל לקב"ה תק"ו תפילות, ע"מ שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ. שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" (דברים, ג' כ"ג). אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה, ולא קיבל את תפילתו האישית, באומרו למשה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". למרות הקושי הגדול, והאכזבה הנוראה, משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה'. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום, קיבל הקב"ה חלק מתפילת משה. שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים, ג', כ"ז). מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול לפיו: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. כאמור בגמ': "אמר ר' אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה. שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה" (ברכות דף לב:). בנוסף לכך, הגמ' לומדת מסדר תפלתו של משה רע"ה את סדר התפלה הראוי. כאמור בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה. דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא', וכתיב: 'ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'. וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' (ברכות, לב.). מתפלתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפלה. המדרש מבאר: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר (דברים ג): ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (מד"ר, דברים, פר' י"א). למרות זאת לא נענו תק"ו תפלותיו של משה להכנס לארץ. לכאורה, קשה: מדוע משה התפלל תק"ו פעמים, הלא אם הקב"ה דחה את תפלתו פעם, פעמיים ושלש היה משה יכול להסיק שהקב"ה אינו מקבל את תפלתיו בענין זה, א"כ למה הטריח משה את הקב"ה לסרב לתפלתו תק"ו פעמים? וכי משה עז פנים היה? נלענ"ד שמשה רצה בזה ללמד את ישראל יסוד חשוב בתפלה. דהיינו, ללמדנו שעיקר מטרת התפלה היא ההכרה העמוקה, לפיה אין לנו מעצמינו ולא כלום, ושלאף אחד בעולם אין אפשרות למלא אחר תפילתינו ובקשתינו, פרט לבורא עולם. לפיכך המעלה העליונה של המתפלל היא כאשר בקשתו אינה נענית והוא שב לבקש ולהתחנן לקב"ה, ואין הוא מחפש להגיע למילוי צרכיו בדרכים טבעיות. וכן תמצא שישראל מתפללים תפילת שמונה עשרה שלש פעמים בכל יום, ברציפות במשך 1938 שנים, ומבקשים מה': "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ולמרות שאין הם נענים, תפלתם ובקשתם אינה נפסקת. כלומר, אלמלא ציוה הקב"ה את משה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". היה משה מוסיף על תק"ו תפלותיו עוד תפלות. ואתחנן אל ה': מובא במדרש: "ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו. שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים (מד"ר, דברים, פר' ב'). כלומר, לאין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים. אפילו לעושה רצונו ומצוותיו, אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך לא נותר לישראל, אלא לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים ותפילות, מתוך האמונה שתפילתו לא תחזור ריקם. כאמור בגמ': "א"ר חנין א"ר חנינא: כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם...א"ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (ברכות, לב:). משל למה הדבר דומה, לאריה אחד שקרא לחמור ובקש ממנו, להתלוות אליו בדרכו. שמח החמור על בחירת האריה בו ללוותו, וחשב לעצמו: "אכן, בחירה נבונה בחר מלך החיות, שהרי זקוק הוא לעזרתי, ומה יכול הוא לעשות בלעדי"? וכך הלכו האריה והחמור יחדיו ביער, והחמור היה נוער נעירות עזות עד שהחיות היו נחרדות, והאריה היה דורסן ואוכלן. עקב כך גבה לב החמור, פנה לאריה ואמר: אדוני מלך החיות, תודה על האמת, מה היית עושה בלעדי? לפיכך אין זה מן הראוי שלך לבדך תהיה המלוכה, ראוי שנתחלק בה שווה בשווה". רגז הארי והנחית את כפו על צואר החמור, ושבר את מפרקתו של החמור. אמר לו הארי: "שאלת מה אעשה בלעדיך? תשובתי היא מה שעשיתי עד שלשום בלעדיך". והנמשל הוא לקב"ה הוא אשר "עשה, עושה ויעשה את כל המעשים" כולם, כאמור בי"ג העיקרים. כך שבלי סייעתא דשמיא, אין האדם מסוגל לעשות כלום. לפיכך אין לאדם לדרוש טובה בזכות עצמו. אלא, על האדם מצד אחד לפעול את פעולתו הגשמית, ומצד שני עליו להכיר באפסיותו, ולהכיר טובה לבוראו בתפילה, בבקשה, ובתחנונים. מטרת תפילתו של משה: משה רע"ה התפלל תק"ו תפילות ובקשות כדי להכנס לארץ ישראל, על מנת לקיים את המצוות התלויות בארץ. דהיינו, משה בקש להכנס לארץ לצורך התעלות רוחנית. משום שמשה רבינו אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה", ושכל ימיו ושעותיו היו מלאים במצוות, עדיין הרגיש כי הוא פגום, בהעדר קיומם של המצוות התלויות בארץ, לפיכך התחנן משה בתק"ו תפילות לקב"ה שיכניסו לארץ ישראל. וכן מובא בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י?! וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י. אכנס אני לארץ, כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה, יד.). בדומה לאמור במדרש הנ"ל, פסק רבי יעקב בעל הטורים (טור או"ח, סימן ר"ח, ט') : "וכתב בספר המצות ...וי"א 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', ואין לאומרו. שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה". לעומת זאת הב"ח (רבי יואל סורקיס) סבור (שם) כי קדושת ארץ ישראל גנוזה בתוך הפירות הגדלים על אדמתה. וכך כתב הב"ח: "הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: "לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ד). לפיכך אכילת פירות ארץ ישראל גורמת לאוכל, תוספת קדושה מקדושת ארץ ישראל. נמצאנו למדים מדברי הב"ח כי עיקר אכילת פירות א"י היא להכניס את הקדושה לגוף האדם, ולהוסיף קדושה לחיותו של האדם בארץ ישראל. לכן יש להוסיף לברכה האחרונה על אכילת פירות שבעת המינים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". מרן רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" (או"ח, סימן ר"ח, ס"ק ט') מגשר בין גישת הטור והב"ח, באומרו: "נראה שטעמו (של הטור) מפני שהיה מפרש, שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אין התכלית בשביל האכילה. אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, הוא התכלית. אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה, הוא אומר: ונאכל מפריה ונשבע מטובה". העולה מכאן הוא שלדעת הכל, לא הייתה כוונת משה בתפילתו להכנס לארץ משום חפצו במילוי תאות האכילה, אלא בכדי להוסיף קדושה ולברך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. לפיכך תקנו חז"ל בנוסח הברכה האחרונה "מעין שלוש", הנאמרת לאחר אכילת פירות משבעת המינים שנשתבחה בהן הארץ: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה". וכן נאמר בנביא: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול מפריה ומטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" (ירמיה, ב', ז'). דהיינו, כאשר כוונת האכילה של הפירות של ארץ ישראל, היא לצורך "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", אז אכילת הפירות מוסיפה לאדם ולארץ קדושה. אך אם כוונת אכילת הפירות היא מילוי תאוות האכילה, אז אכילת הפירות גורמת לטומאת האדם והארץ. מעמד הר סיני: בפרשת ואתחנן משה חוזר בהרחבה על תיאור מעמד הר סיני. כדי להדגיש בפני עם ישראל את היותו עם סגולה, ולחדש את הברית בינם לבין הקב"ה בטרם בואם לארץ ישראל. וזאת משום החשש שהפגישה של ישראל עם הגויים היושבים בארץ, והגויים המתגוררים בשכנות לארץ ישראל, עלול להשפיע לרעה על עם ישראל, אשר לא נתקל בבעיה זו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. כפי שאכן קרה לחלק מישראל שכאשר נפגשו בשיטים עם עמי מואב ומדין, חטאו בע"ז של בעל פעור. לפיכך משה מזכיר לישראל בהרחבה את מעמד הר סיני, אשר בו נכרתה הברית בין ישראל לבין הקב"ה. אופי הברית שנכרתה במעמד הר סיני, היא הקשר היחודי שבין עם ישראל לקב"ה. דהיינו, אל אחד לעם אחד. על כן משה מבהיר לישראל את ההבדל בין עבודת הגויים שעובדים לפסל ולמסכה, לבין עם ישראל. מהות ההבדל הוא: שהגויים עובדים להרבה אלוהיות ולשותפויות אלוהיות, אך ישראל התחייבו במעמד הר סיני, שעבודתם היא לה' שהוא אל יחיד ואין בלתו, לפיכך אין לישראל אפשרות לשתף עבודה זרה בעבודת ה'. שנאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו... וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים, ד', ל"ה, ל"ט). כלומר, התמודדותם של ישראל כנגד עבודי עבודה זרה נעשית על ידי זכרון המעמד הייחודי שראו ישראל בהר סיני. פרשת שמע ישראל: בהמשך פרשת ואתחנן משה תובע מישראל להביע נאמנות לה', ע"י קביעת מחיצה רוחנית בין ישראל לגויים, באמצעות קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', ד'). דהיינו, כשישראל סבבו במדבר החיץ בינם לבין הגויים נעשה באמצעות ענני הכבוד. אולם בעת כניסתם לארץ בוטל חיץ זה, וישראל נותרו חשופים להשפעת תרבות עמי הארץ. לפיכך במקום המחיצה אלוהית של ענני הכבוד נתבע מעם ישראל ליצור מחיצה מכח נאמנותם לקב"ה. על כן כתובה פרשת שמע בתפילין של יד ושל ראש, וישראל קוראים בכל יום פעמיים את קריאת שמע. קריאת שמע מזכירה לישראל גם את מעמד הר סיני שבו התחייבו ישראל להתיחד עם הקב"ה. שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד". לפיכך פרשת שמע מזכירה לישראל שמעמד הר סיני הוא מעמד מתמשך, ולא אירוע חד פעמי. בהמשך פרשת שמע נאמרה מצוות אהבת ה', והקבלה האישית להיות נאמן בכל מחיר לברית האהבה שבין ישראל לבין הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מסר זה צמוד לישראל לדורותיו, בכל מקום ובכל עת. שנאמר: "ושננתם לבניך...בשבתך בביתך בלכתך בדרך ובשכבך ובקמך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים, ו', ז'-ט'). הקפת כל ההויה של ישראל בפרשת שמע, מהוה את המחיצה הרוחנית, המאפשרת לישראל לקיים את הברית אשר נכרתה בינם לבין הקב"ה במעמד הר סיני. וכן נאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם, זו קריאת שמע ותפלה" (ב"מ, קז:). וזאת בנוסף למחיצה הפיזית האמורה בסוף פרשת ואתחנן, לפיה יש לעקור ולהאביד מן השורש את קיומם של כל סמלי העבודה זרה ועובדיה בא"י. לפיכך הציויים הללו שנאמרו לדור הראשון הנכנס לארץ, מופנים גם לכלל הדורות. משום שקיומו הייחודי של ישראל עלול להנזק ללא המחיצות בינם לבין הגויים. וכן מצאנו שחז"ל קשרו לקריאת שמע סגולות גשמיות ורוחניות. כגון: "א"ר יצחק: כל הקורא ק"ש על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו...ואמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדילין הימנו" (ברכות, ה.), "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם" (סוטה, מב.), "אמר ר' אליעזר: ומה אני מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה? אמר ליה ר' יהושע: זו קריאת שמע, שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית, מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורה יומם ולילה (מדרש תהילים, מזמור א'). מצוות הנחת תפילין: בקריאת שמע נאמרה גם מצוות הנחת תפילין. שנאמר: "וקשרתם לאות על ידיך ולטטפות בין עניך". התורה הקדימה את תפילין של יד לתפילין של ראש. ואילו הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה, א',א') הפך את הסדר באומרו: "ארבע פרשיות אלו, שהן: קדש לי, והיה כי יביאך ה', שבספר ואלה שמות, ושמע, והיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפים אותם בעור, ונקראין תפילין, ומניחין אותם על הראש וקושרין אותם על היד". נלענ"ד לתרץ את הסתירה בכך, שהתורה מצוה להניח שני סוגי תפילין האחד של יד והשני של ראש, משום שתכלית התפילין היא התקדשות פנימית כנגד יצה"ר. לפיכך התורה מצוה לקשור קודם את התפילין של יד שהיא כנגד הלב, ותכליתו הוא להכניע את יצר הרע הנמצא בלב האדם, אשר מפתנו לבצע עבירות קלות, ולאחר מכן התורה מצוה להניח את התפילין שעל הראש שתכליתו הוא למנוע מיצר הרע לעבור מן הלב ולעלות לראש, ע"מ לפתות את האדם לבצע עבירות חמורות. לפיכך גם הרמב"ם בהלכותיו פסק שיש להניח תפילין של יד ולאחר מכן להניח את התפילין של ראש. הקדמת תפילין של ראש בדברי הרמב"ם: "ומניחין אותם על הראש וקושרין אותם על היד", היא משום שלתפילין של ראש יש קדושה נוספת על תפילין של יד, כגון הסגולה לשמירה מפני האוייבים החיצוניים. "שנאמר: ה' עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא, ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (ברכות, ו.). וכן מצאנו שנאמר: "והסירתי את כפי וראית את אחרי. אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין (ברכות, ז.). ופירש הרש"י: "שם ה' נקרא עליך, אלו תפילין של ראש. שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת. קשר של תפילין, מאחורי העורף. והקב"ה מניח תפילין כדאמר לעיל, דמשום תפילין של ראש יראו העובדי כוכבים. כדכתיב: ויראו ממך" (מנחות, ל"ה:). דהיינו, דברי הרמב"ם הם בבחינת מעלין בקודש ואין מורידין (ברכות, כ"ח.). לעומת זאת סדר הנחת התפילין הכתוב בתורה הוא לצורכה של תכלית מצוות הנחת התפילין, אשר היא: מלחמה כנגד היצר הקטן המתחיל בעבירה, ואח"כ כנגד היצר הגדול המבצע את העבירות. כאמור בסיפרי (פר' שלח, פיסקא קטו): "מה ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר, ט"ו, ל"ט), מגיד שעינים הולכים אחר הלב". וכן "א"ר אסי: יצה"ר בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש) ולבסוף דומה כעבותות העגלה. שנאמר: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (סוכה, נב.). שבת נחמו: לאחר ג' הפטריות הפורענות הנקראות בשלושת השבועות שלפני תשעה באב, נקראת הפטרת פרשת ואתחנן הבאה לאחר תשעה באב, ופותחת במילים: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה, מ', א'), לפיכך נקראת שבת זו גם בשם "שבת נחמו". הפטרת נחמו פותחת סדרה של שבע הפטריות הנקראות משבת שלאחר תשעה באב עד סוף חודש אלול. הפטריות אלה עוסקות בעיקרן בנבואות נחמה, לפיכך נקראות הפטריות אלה "שבע דנחמתא" וסימנן נו"ע ארק"ש. הפטרת שבת נחמו מבשרת לישראל שתי סוגי נחמה: נחמה גשמית של קיבוץ גלויות, והשניה נחמה רוחנית של השראת השכינה. שנאמר: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה...ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר...כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל" (ישעיה, מ', א', ב', ה', י"א),. וכן מובא במדרש: "חטאו בכפלים, דכתיב: חטא חטאה ירושלם. ולקו בכפלים, דכתיב: (ישעיה מ') כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמים בכפלים, דכתיב: (שם) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (מד"ר, איכה, פר' א'). לפיכך כששמעו ישראל מישעיה הנביא את דברי הנחמה הכפולה סירבו להאמין. כמובא במדרש: "בשעה שאמר ישעיה הנביא עליו השלום לישראל נחמו נחמו עמי, ביקשו להרגו. אמר להם: לא מדעתי אני אומר לכם, אלא "יאמר אלהיכם" (מדרש ילקוט). משום שישראל סברו שאלה הם דברי הנביא הקורא להם עמו שלו ולא של ה', לפיכך אמר להם הנביא ישעיה: "יאמר אלהיכם". דהיינו, שה' מכנה את ישראל בכינוי "עמי" סימן הוא שנמחלו עוונותיהם. ודע שדברי הנחמה של הנביאים נאמרו לימות המשיח, לפיכך אף על פי שבית המקדש עדין חרב, וישראל סובלים ייסורים קשים, "אמר להם הקב"ה לנביאים לכו נחמו את ירושלים, כיון שבאו אצלה, אמרה להם: כבר עד עכשיו לא מלאו אזני מן התוכחות שהוכחתם אותי, ואתם באים לנחמני מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי" (ילקוט שמעוני, איכה,פ"א, סימן תתרכא). בכל זאת תיקנו חז"ל לישראל את "שבעה דנחמתא", משום שכל שנה נוספת של גלות מקרבת את קיצה. האהבה והתקוה שמרעיף הקב"ה על ישראל מתוך הפטריות הנחמה, מחזקת את עם ישראל בגלותו, ומפיחה בו רוח של אמונה ותקוה לעתיד לבוא. לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי בפרשת ואתחנן התורה כוללת יסודות רבים של התורה, המתהוים כולם למקשה אחת. דהיינו, יסוד התפילה, מעמד סיני, עשרת הדברות, אחדות האל, שמע ישראל, מצוות אהבת ה', תלמוד תורה, ויראת ה', הפסוק הכולל את כל התורה כולה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים, ו' י"ח), בחירת ישראל לעם סגולה: "בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז', ו'), וכו'. והחוט המקשר בין כל יסודות אלה הוא תפילה ומעשים טובים, המייחדים את ישראל מיתר אומות העולם, ומייחדים את ה' כאל אחד כל יכול. יה"ר שנזכה כולנו להפיק לקחים מן העבר של עם ישראל לדורותיו, ונתחזק בתפילה ובאמונה בהבטחות הקב"ה לעתידו הטוב של ישראל, ובבנין ירושלים ננוחם. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאום ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם (זכריה, א', ט"ז). פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם (ישעיה, נ"ב, ט'). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)