| rdfs:comment
| - בכמה מקומות בתורה יש פרשות שצריך לקרוא אותן. למשל: כשהכהן משביע את הסוטה הוא צריך להקריא לה קטע (במדבר ה), כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע (דברים כו), כשאישה חולצת ליבמה היא צריכה להגיד לו קטע (דברים כה), ועוד. המשנה, במסכת סוטה פרקים ז-ח-ט, מחלקת את הפרשות האלו לשני סוגים:
* אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
* אלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כהנים, וברכת כהן גדול , ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם.
|
| dbkwik:resource/rJ03XNerlDZcEt9VSH3esw==
| - כשהכהנים מברכים את העם, הם חייבים לברך אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר , ולמדים גזרה שווה מהברכות והקללות : מה שם בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש
- דין שבועת העדות נוהג בכל מקרה שאדם השביע עדים שיבואו להעיד לו, ולא משנה באיזו לשון הוא השביע אותם, כמו שנאמר - בכל לשון שהיא שומעת.
- הקטע שמקריא הכהן לסוטה נאמר בכל לשון, כמו שכתוב - בכל לשון שהוא אומר.
- הלויים נצטוו להגיד 12 משפטים שמתחילים ב"ארור", והם נצטוו להגיד אותם דווקא בלשון הקודש, כמו שנאמר , ולמדים "קול" "קול" ממתן תורה, שנאמר בו , והתורה בלשון הקודש ניתנה
- תפילה נאמרת בכל לשון, שכן תפילה בקשת רחמים היא, ובכל לשון שאדם יודע לכוון את ליבו הוא מתפלל
- ברכת המזון מותר להגיד בכל לשון, כמו שנאמר - בכל לשון שאתה מברך
- דין שבועת הפיקדון נוהג בכל מקרה שאדם נשבע שאין בידו פיקדון של אדם אחר, ולא משנה באיזו לשון הוא נשבע, כמו שנאמר , ולמדים בגזרה שווה "תחטא" "תחטא" משבועת העדות .
- {ר' יהודה לומד את אותו דין באופן אחר - הוא קורא את הפסוק באופן אחר: , ומהלשון "ככה" הוא לומד שהיא חייבת להגיד את הדברים דווקא בלשון הקודש, כמו שכתוב בתורה}.
- כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע, והוא חייב לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר , ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים : מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף מקרא ביכורים בלשון הקודש
- קריאת שמע מותר לקרוא בכל לשון, כמו שנאמר - בכל לשון שאתה שומע
- הוידוי שמתוודה אדם לאחר שהוא מבער את מעשרותיו נאמר בכל לשון, כמו שכתוב : , ולמדים "אמירה" "אמירה" מפרשת סוטה : כמו שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון, כך גם וידוי מעשר
- כשאישה חולצת ליבמה, היא צריכה לקרוא קטע, והיא חייבת לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר , ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים : מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף חליצה בלשון הקודש.
- כשהיו בני ישראל יוצאים למלחמה, היה הכהן הגדול אומר להם דברי חיזוק ועידוד, והוא היה חייב להגיד אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר , ולמדים גזירה שווה ממתן תורה, שנאמר בו : מה שם בלשון הקודש , אף כאן בלשון הקודש
- כשביצעו את טקס עריפת העגלה בנחל, היו הכהנים קוראים קטע, והם היו חייבים לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר : , ולמדים גזרה שווה מהלויים
|
| abstract
| - בכמה מקומות בתורה יש פרשות שצריך לקרוא אותן. למשל: כשהכהן משביע את הסוטה הוא צריך להקריא לה קטע (במדבר ה), כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע (דברים כו), כשאישה חולצת ליבמה היא צריכה להגיד לו קטע (דברים כה), ועוד. המשנה, במסכת סוטה פרקים ז-ח-ט, מחלקת את הפרשות האלו לשני סוגים:
* אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
* אלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כהנים, וברכת כהן גדול , ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. כלומר: חלק מהפרשות אפשר לקרוא בכל שפה שהיא (למשל בתרגום לספרדית), וחלק מהפרשות חייבים לקרוא דווקא בעברית. בהמשך מסבירה המשנה את הסיבות לחלק מהדינים האלה. ההסברים שהמשנה נותנת אינם ברורים ואינם ממצים; הגמרא משלימה את החסר ונותנת עוד כמה הסברים. בהמשך נביא את ההסברים לכל הדינים, על-פי פירוש קהתי על המשנה. ההסברים כתובים בכתב נטוי, וההערות שלי עליהם כתובות בכתב ישר. נביא קודם את ההסברים לפרשיות שנאמרות בכל לשון: 1.
* הקטע שמקריא הכהן לסוטה נאמר בכל לשון, כמו שכתוב (במדבר ה21) ואמר הכהן לאישה - בכל לשון שהוא אומר. הסבר קצת מוזר, כי הפועל "אמר" הוא פועל די נפוץ - איך אפשר להסיק ממנו מסקנות לגבי פרטי הדין? אבל לא נורא, נקבל את זה. 1.
* הוידוי שמתוודה אדם לאחר שהוא מבער את מעשרותיו נאמר בכל לשון, כמו שכתוב (דברים כו12): ואמרת לפני ה' א-להיך..., ולמדים "אמירה" "אמירה" מפרשת סוטה (1): כמו שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון, כך גם וידוי מעשר . גם זה קצת מוזר - איך אפשר ללמוד גזירה-שווה מפועל כל-כך נפוץ? אבל לא נורא, נקבל גם את זה. 1.
* קריאת שמע מותר לקרוא בכל לשון, כמו שנאמר (דברים ו4) שמע ישראל - בכל לשון שאתה שומע . בסדר, הבננו את העיקרון - גם את זה עדיין אפשר לקבל. 1.
* תפילה נאמרת בכל לשון, שכן תפילה בקשת רחמים היא, ובכל לשון שאדם יודע לכוון את ליבו הוא מתפלל . גם זה עדיין בסדר. 1.
* ההסברים הבאים די דומים לראשונים, אז נקבל גם אותם (כבר התרגלנו): ברכת המזון מותר להגיד בכל לשון, כמו שנאמר (דברים ח10) ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך - בכל לשון שאתה מברך . 1.
* דין שבועת העדות נוהג בכל מקרה שאדם השביע עדים שיבואו להעיד לו, ולא משנה באיזו לשון הוא השביע אותם, כמו שנאמר (ויקרא ה1) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה - בכל לשון שהיא שומעת. 1.
* דין שבועת הפיקדון נוהג בכל מקרה שאדם נשבע שאין בידו פיקדון של אדם אחר, ולא משנה באיזו לשון הוא נשבע, כמו שנאמר (ויקרא ה21) נפש כי תחטא, ולמדים בגזרה שווה "תחטא" "תחטא" משבועת העדות (6). עכשיו נביא את ההסברים לפרשות שנאמרות בלשון הקודש: 1.
* הלויים נצטוו להגיד 12 משפטים שמתחילים ב"ארור", והם נצטוו להגיד אותם דווקא בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כז14) וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם, ולמדים "קול" "קול" ממתן תורה, שנאמר בו (שמות יט19) משה ידבר והא-להים יעננו בקול, והתורה בלשון הקודש ניתנה . זה כבר מאד מוזר:
* למה לא למדים "ואמרו" "ואמרו" מפרשת סוטה (למעלה סעיף 1)? ולמה לא למדים שם (למעלה סעיפים 1-2) "אמירה" "אמירה" מכאן?
* למה לא אומרים כאן (כמו למעלה סעיף 1) "וענו הלויים ואמרו" - בכל לשון שהם עונים ואומרים?
* אז מה אם מתן תורה נאמר בלשון הקודש? בפרשת מתן-תורה משתמשים גם בפועל "אמר" (שמות כ18): ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם... - למה לא למדים מכאן שבכל מקום שכתוב "אמר" הכוונה דווקא בלשון הקודש?
* כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע, והוא חייב לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כו5) וענית ואמרת לפני ה' א-להיך, ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים (1): מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף מקרא ביכורים בלשון הקודש . גם זה מאד מוזר: למה לומדים "עניה" "עניה" מהלויים, ולא לומדים "אמירה" "אמירה" מפרשת סוטה (למעלה סעיף 1)?
* כשאישה חולצת ליבמה, היא צריכה לקרוא קטע, והיא חייבת לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כה9) וענתה ואמרה: ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו בישראל..., ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים (1): מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף חליצה בלשון הקודש. גם זה מאד מוזר, מאותה סיבה.
* {ר' יהודה לומד את אותו דין באופן אחר - הוא קורא את הפסוק באופן אחר: וענתה ואמרה ככה : ייעשה לאיש..., ומהלשון "ככה" הוא לומד שהיא חייבת להגיד את הדברים דווקא בלשון הקודש, כמו שכתוב בתורה}.
* כשהכהנים מברכים את העם, הם חייבים לברך אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר (במדבר ו23) כה תברכו את בני ישראל, אמור להם..., ולמדים גזרה שווה מהברכות והקללות (1): מה שם בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש . ולמה לא למדו גזירה שווה "ברכה" "ברכה" מפרשת ברכת המזון (5 למעלה)? ולמה לא אמרו "בכל לשון שהם מברכים"?
* {ר' יהודה שוב לומד את אותו דין באופן אחר - הוא אומר שמהלשון כה נובע שצריך לקרוא את הברכות דווקא בנוסח הכתוב בתורה - כלומר בלשון הקודש}.
* כשהיו בני ישראל יוצאים למלחמה, היה הכהן הגדול אומר להם דברי חיזוק ועידוד, והוא היה חייב להגיד אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כ2) וניגש הכהן ודיבר אל העם, ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם..., ולמדים גזירה שווה ממתן תורה, שנאמר בו משה ידבר והא-להים יעננו בקול: מה שם בלשון הקודש (שהתורה בלשון הקודש ניתנה), אף כאן בלשון הקודש . ולמה לא למדו גזירה שווה "שמע" "שמע" מקריאת שמע (למעלה סעיף 3)? ולמה לא אמרו "בכל לשון שאתה שומע"?
* כשביצעו את טקס עריפת העגלה בנחל, היו הכהנים קוראים קטע, והם היו חייבים לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כא7): וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו, ולמדים גזרה שווה מהלויים (כמו בסעיפים 2,3) . ולמה לא למדו גזירה שווה "אמירה" "אמירה" מהפרשות שנאמרות בכל לשון? בקיצור, כשקראתי את ההסברים האלה בפעם הראשונה הרגשתי שחז"ל עושים ממני צחוק. נראה שאין שום הגיון ועקביות בפירושים האלה. אבל במחשבה שניה נראה שיש הגיון בשיגעון.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)