| rdfs:comment
| - פרשת נח: אחדות אינה אחידות? / מוטי לקסמן, תשס"ח לקראת סוף פרשת נח, לאחר הסיפור הרחב על המבול מופיע סיפור קצר, אפילו קצר מאוד, תשעה פסוקים כולו (ברא' יא, א–ט). סיפור קצר שרב בו הסתום על הגלוי ולכן, כנראה, הוא מעורר כתובים רבים, ואמירות שונות ומגוונות. "דור הַפְּלַגָּה אין להם חלק לעולם הבא" (בבלי סנהדרין קט, א), אמירה קשה שבאותו נוסח נאמרה על אנשי סדום הרשעים (1). מה היה חטאם של אנשי דור הַפְּלָגָּה שעונשם כשל אנשי סדום? הסיפור מתחיל באמירה תמוהה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (ברא' יא, א). תמוהה משני טעמים: א. בפרק הקודם נאמר "שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (ברא' י, כה). רש"י מבין זאת כך: "נִפְלְגָה - נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם". ואם נתפלגו הלשונות איך זה לכולם שפה אחת? ב. מה המובן של אמירה זו? "שָׂפָה אֶחָת" מובן על י
|
| abstract
| - פרשת נח: אחדות אינה אחידות? / מוטי לקסמן, תשס"ח לקראת סוף פרשת נח, לאחר הסיפור הרחב על המבול מופיע סיפור קצר, אפילו קצר מאוד, תשעה פסוקים כולו (ברא' יא, א–ט). סיפור קצר שרב בו הסתום על הגלוי ולכן, כנראה, הוא מעורר כתובים רבים, ואמירות שונות ומגוונות. "דור הַפְּלַגָּה אין להם חלק לעולם הבא" (בבלי סנהדרין קט, א), אמירה קשה שבאותו נוסח נאמרה על אנשי סדום הרשעים (1). מה היה חטאם של אנשי דור הַפְּלָגָּה שעונשם כשל אנשי סדום? הסיפור מתחיל באמירה תמוהה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (ברא' יא, א). תמוהה משני טעמים: א. בפרק הקודם נאמר "שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (ברא' י, כה). רש"י מבין זאת כך: "נִפְלְגָה - נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם". ואם נתפלגו הלשונות איך זה לכולם שפה אחת? ב. מה המובן של אמירה זו? "שָׂפָה אֶחָת" מובן על ידי רש"י כ"לשון הקודש"; כך גם ראב"ע: "לשון אחת. והקרוב אלי שהיה לשון הקדש". רד"ק יותר מפורש: "לשון אחד היו מדברים כולם, והוא לשון הקודש" ובאותו כוון גם הרלב"ג: "שהיו כולם בעלי לשון אחד, וסדור דבריהם היה אחד". "וּדְבָרִים אֲחָדִים" מובן על ידי רש"י כהתייעצות ל "נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה". ראב"ע נותר בתחום הלשון וטוען: "בעבור שימצא היום בכל לשון דברים שלא יבינום כל אנשי הלשון. ובימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים". רד"ק: "הסכמה אחת היתה להם [...] ללכת בארץ ולבקש להם מקום רחב ידים וישכנו שם כולם [...] ולא היתה דעת כל חכמי הדור ההוא, שהאל ברא הארץ, אלא לישבה כולה או רובה. וידעו גם כן, כי ברבות בני האדם לא יכלם מקום אחד בבקעת בבל או גדולה ממנה. אם כן ההסכמה ההיא היתה בטילה בעיני חכמי הדור ההוא, אלא שעל כרחם נטו אחר הרוב שלא היו חכמים, לבנות העיר והמגדל". יוסף בכור שור מצרף את שני הביטויים וטוען: "שהיו כולם יודעים שבעים לשון". במלים אחרות, לקט זה משקף כוונים שונים בהבנת הפסוק מרובד לשוני תיאורי לרובד של כוונה שלילית. באותו אופן פרשנים אחדים מזהים בכתוב חטא של התרסה, מרידה: "וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא מרדו אלא מתוך שובע שנאמר [...]"וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (ברא' יא, ב) ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה" (מדרש תנאים לדבר' יא, טז); "אף דור הפלגה עמדו ומרדו בהקב"ה ובקשו לעלות לרקיע, אמרו לא הכל ממנו לבור [=לבחור] לו העליונים, התחילו להוציא דברים של חירופים" (מדרש תנחומא, פרש' נח סימן כב); "באו בעצה אחת ואמרו [...] נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (רש"י לברא' יא, א); "אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם [...] כי חשבו מחשבה רעה" (רמב"ן לברא' יא, ב). אבל האם מהכתוב כפשוטו אפשר להסיק כוונה שלילית? וודאי לא מהפסוק הנדון. וגם ההמשך אינו פשוט. בהמשך מסופר שהם (2) הגיעו מהמזרח "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם" (ברא' יא, ב1) התיישבו בבקעה והחלו ליצור לבני בניין (שם, ב2–ג). ואז החליטו לבנות עִיר וּמִגְדָּל בלוית הסבר כפול: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם"; "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". ההסברים האלה מעוררים הבנות שונות: התרסה כלפי אלוהים, התמקדות בחומר ולא באדם, ביטוי לגאווה אנושית, שאיפה אנושית להישגים חומריים, העדפת גובה פיזי על משמעות רוחנית ועוד. איני דוחה אף הבנה, אבל אני רוצה הפעם ללכת בכוון אחר. נתחיל מתגובת האלוהים. האל אמנם יורד לראות את העיר והמגדל (שם, ה) אבל תגובתו אינה הריסת המגדל או העיר, בתגובתו הוא מתייחס לאחידות השפה, אותה הוא מפרק לשפות הרבה ומפיץ את ההם שהגיעו ל "בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (שם, ז–ח). ובכן, אנו לא רואים כאן עונש על מעשה רע או על חטא. אנו מוצאים כאן תיאור של מצב בו בני אדם מתאחדים לביצוע משימה גדולה מאוד. ובכן, בכך יש פגם? האחדות היא דבר מגונה? האם אלוהים שולל את האחדות? לא, האחדות אינה שלילית (3). אבל מה שחשוב יותר הוא ממה היא נובעת, מה מניע אותה. בהחלט ייתכן מצב של פעילות מאוחדת, של משימה משותפת שאינה מבטאת כלל אחדות. להיפך אם הפעילות המאוחדת מונעת על ידי אחידות, אזי אין כאן אחדות. אחדות אינה אחידות. אחידות אינה מביאה לאחדות אלא לתנועה בעדר אחרי מנהיגות בעיניים עצומות. כי אחידות פירושה ויתור על עצמיות, דיכוי מקוריות, ובעצם מניעת חשיבה חופשית ושיקול-דעת. אם-כן, אלוהים אינו מעניש, אינו אוסר אחדות. אלוהים מלמד אותנו שאחידות היא דבר שלילי. לכן, אלוהים בורא את הגוון ואת הריבוי, שהוא התנאי ההכרחי לחיים כבני אדם, במלא מובן המלה, בכל מקום אשר על פני החלד. ולשם כך לא צריך אף מגדל, גבוה ככל שיהיה, ב"בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". <><><><><> (1) "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו'. תנו רבנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (ברא' יג, יג), רעים - בעולם הזה, וחטאים - לעולם הבא" (בבלי, סנהדרין קט, א). (2) לא מפורש מי הם, מה הם, כמה הם, גם לא מה ומדוע הניע אותם לנוע. (3) ברור, תלוי גם לקראת מה.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)