| rdfs:comment
| - תגובה ל: ויקרא יז שנכתבה ב22:26:27 13.10.2004 ויקרא יז 3-7: " אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז , בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה' , לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' --דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לה' --אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָ
|
| abstract
| - תגובה ל: ויקרא יז שנכתבה ב22:26:27 13.10.2004 ויקרא יז 3-7: " אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז , בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה' , לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' --דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לה' --אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם ". על-פי הרמב"ן ( <a href="http://www.tora.us.fm/mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach003-17.htm">http://www.tora.us.fm/mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach003-17.htm</a> ), פסוקים אלה באו לאסור על בני-ישראל לאכול בשר-בהמת-חולין בזמן מסעותיהם במדבר: כל אדם שרצה לאכול בשר של בקר או צאן, היה צריך להביא אותו למשכן ולהקריב אותו כקרבן שלמים לה', ורק אז היה מותר לו לאכול אותו. אך בדברים יב 15, נאמר שבארץ ישראל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר..., כלומר בארץ ישראל מותר לשחוט בשר-חולין לאכילה בכל מקום, ולא חייבים להביא אותו למשכן. והסיבה לכך מפורשת שם (יב 20): כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך...: מכיוון שבארץ-ישראל המרחק למשכן הוא גדול, קשה לבוא עד המשכן בכל פעם שרוצים לאכול בשר, ולכן התורה מקלה ומתירה לאכול בשר מחוץ למשכן. לפי זה, לא ברור המשפט האחרון בקטע - חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם: איך אפשר להגיד שזו חוקת עולם לדורות, אם היא התקיימה רק בזמן הנדודים במדבר?! חשבתי על כמה תשובות: 1. ייתכן, שהמשפט חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם מתייחס, לא לאיסור שחיטת חולין מחוץ למשכן, אלא לאיסור זביחה לשעירים. כפי שהוסבר כאן , האיסור של שחיטת חולין מחוץ למשכן נועד לחנך את בני ישראל, להרחיק אותם מעבודת השעירים ולקרב אותם לעבודת ה'. התוכנית של ה' היתה, שבני-ישראל יתרגלו להביא את כל בהמותיהם לשחיטה במשכן, וכך יתחנכו ולא יזבחו עוד לשעירים לעולם. 2. ייתכן, שאיסור שחיטת חולין מחוץ למקדש הוא אכן חוקת עולם לדורות, והפסוקים בדברים יב לא באו לבטל אותו לגמרי, אלא רק לצמצם אותו: רק כאשר אדם מתאוה לאכול בשר, והוא נמצא רחוק מהמשכן - מותר לו לשחוט בהמה מחוץ למשכן. אך אם אדם לא מתאוה לאכול בשר, או שהוא נמצא קרוב למשכן - האיסור בפרק זה עדיין קיים, ועדיין מוטלת עליו החובה להביא את הבהמה ולהקריב אותה כקרבן שלמים במשכן.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)