| rdfs:comment
| - [ע"פ "פרקי אליהו" מאת הרב אלחנן סמט / הוצאת מעליות ה'תשס"ג / עמ' 408] ר' אהרן אבן חיים (מחכמי פאס לפני כארבע מאות שנה), בפירושו 'לב אהרן' לספר שופטים (ח' יח-יט), ונציא שס"ט, עמד על קיומו של חוק בלתי כתוב בין מלכי עמי קדם. כך הוא כותב: " אין דרך המלכים להרוג המלכים אשר יהיו שובים, [וזאת] כדי לחלוק כבוד למלכות... וקלון גדול אצל כל מלכי העולם, אם יהרוג אותם [המלך המנצח] ". לדברים אלה יש כמה ראיות בתנ"ך: כך פירש את חטאם גם הרב אלחנן סמט, ושלל אפשרויות הסבר אחרות להתנהגותו של אחאב (במאמרו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן-הדד", מגדים טז ה'תשנ"ב, עיון ד, עמ' 77-82).
|
| abstract
| - [ע"פ "פרקי אליהו" מאת הרב אלחנן סמט / הוצאת מעליות ה'תשס"ג / עמ' 408] ר' אהרן אבן חיים (מחכמי פאס לפני כארבע מאות שנה), בפירושו 'לב אהרן' לספר שופטים (ח' יח-יט), ונציא שס"ט, עמד על קיומו של חוק בלתי כתוב בין מלכי עמי קדם. כך הוא כותב: " אין דרך המלכים להרוג המלכים אשר יהיו שובים, [וזאת] כדי לחלוק כבוד למלכות... וקלון גדול אצל כל מלכי העולם, אם יהרוג אותם [המלך המנצח] ". לדברים אלה יש כמה ראיות בתנ"ך:
* (שופטים ח19): ויאמר 'אחי בני אמי הם! חי ה', לו החיתם אותם, לא הרגתי אתכם. גדעון, שרדף אחרי המדיינים עד המחנה שלהם, והרג עשרות אלפי מדיינים, היה מוכן להשאיר את מלכי מדיין בחיים, אילו לא היו הורגים את אחיו.
* (שמואל א טו9): ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב, ולא אבו החרימם...- ממבנה הפסוק נראה ששאול הוא שחמל על אגג; שאול, שהרג את כל העמלקים, חמל דווקא על המלך העמלקי.
* (מלכים א כ32): ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם, ויבאו אל מלך ישראל, ויאמרו 'עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי'. ויאמר 'העודנו חי? אחי הוא!'- אחאב, שהרג ארמים רבים במלחמה, חמל דווקא על בן-הדד מלך ארם, ואף קרא לו "אחי", בגלל "אחוות המלכים" שביניהם. ביאור זה לחטאם של שאול ואחאב בהשארת "עמיתיהם" בחיים נמצא בעיונה של נחמה לייבוביץ' ע"ה להפטרת פרשת זכור [ "ויחמול שאול והעם", פרשת ויקרא, סדרה חמישית, תשי"ט; נדפס לאחרונה ב"פרקי נחמה - ספר זיכרון לנחמה ליבוביץ', תשס"א, עמ' 540]. המעיין בדבריה (בסוף אותו עיון) ימצא דוגמה להתנהגות מעין זאת גם בהסטוריה הקרובה, בעת המהפכה הצרפתית. כך פירש את חטאם גם הרב אלחנן סמט, ושלל אפשרויות הסבר אחרות להתנהגותו של אחאב (במאמרו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן-הדד", מגדים טז ה'תשנ"ב, עיון ד, עמ' 77-82). נביאי ישראל התנגדו למנהג זה וראו בו מנהג לא צודק:
* שמואל הנביא הוכיח את שאול על כך שהשאיר את אגג בחיים; הוא ראה באגג את האחראי העיקרי לכל פשעי המלחמה של עמלק (שמואל א טו33): ויאמר שמואל 'כאשר שכלה נשים חרבך - כן תשכל מנשים אמך!' וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל( לפירוט ע' כאן ).
* נביא אלמוני הוכיח את אחאב על כך שהשאיר את בן-הדד בחיים; הוא ראה בבן-הדד את "איש חרמו" של ה' - אדם שיש להחרימו ולהרגו, כנראה בגלל אחריותו למלחמות הקודמות בין ארם לישראל ( מלכים א כ42 ) ויאמר אליו: כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. רמזים בתנ"ך מלמדים, שיש קשר בין חמלתם של מלכי ישראל על מלכי הגויים, לבין התאכזרותם של מלכי ישראל לבני עמם:
* שאול חמל על אגג מלך עמלק, אך זמן קצר לאחר מכן, התאכזר על כהני נוב; הוא לא קיים את המצוה ( שמואל א טו3 ) עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור, אבל ( שמואל א כב19 ): ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב. שני החטאים נובעים מרצונו של שאול לשמור על מעמדו כמלך: הוא חמל על אגג בגלל "אחוות המלכים", והרג את כהני נוב כי חשד בהם שהם סייעו לדוד, שלדעתו סיכן את מלכותו.
* אחאב חמל על בן-הדד מלך ארם, אך מייד לאחר מכן (בפרק כא) התאכזר על נבות היזרעאלי; וכפי שכתב הרב אלחנן סמט ב"פרקי אליהו" שם: "שתי ההתנהגויות הסותרות של אחאב (ובדומה, גם של שאול) מקור אחד להן, והוא: העדפת האינטרס המעמדי של אחאב כמלך, על פני טובת העם או טובת אחד מבניו. אחאב מנצל את מעמדו כמלך לטובתו האישית, גם כשהדבר כרוך ברמיסת ערכים שעל קיומם הוא אמור להיות מופקד, ובכך הוא מועל בתפקידו. בפרק כ מביאה אותו "אחוות המלכים" להשאיר את בן הדד בחיים. דבר זה מנוגד לטובתם של ישראל, שעתידים לשלם על כך בהיותם נקראים למלחמה נוספת בארם כעבור שלוש שנים... בפרק כא, מביאה את אחאב הכרת היותו מלך, לחפוץ בנחלת אחד מנתיניו הסמוכה להיכלו. דבר זה לא היה עולה על דעתו של אדם פשוט, ואף אילו היה עולה, היה אדם רגיל מסיר את הרעיון מליבו, אילו היה נתקל בסירוב כמו זה של נבות. לא כן אחאב, שסירובו של נבות אינו מתקבל על ליבו, לב המלך, ובשל כך תגובתו היא: (מלכים א כא4): ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם. תגובה נפשית דומה מצאנו אצל אחאב בסוף פרק כ, לאחר דברי הנביא המבשר לו את עונשו על השארת בן הדד חי (מלכים א כ43): וילך מלך ישראל על ביתו סר וזעף ויבא שמרונה[הצירוף "סר וזעף" מופיע במקרא רק בשני מקומות אלו]. בשני המקרים נובע תסכולו של אחאב מן הניגוד בין טענות צודקות המוטחות בו ובאות להגבילו, לבין רצונו לנהוג שררה באשר מלך הוא, ולממש את מטרותיו האישיות. אין ביכולתו לטשטש את האמת, אך גם אין ברצונו לוותר על שאיפותיו..."
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)