| abstract
| - [זהו תקציר של תקציר של שיעור, שרשמתי מפי איתן פינקלשטיין מקרית מוצקין, "בין יום ירושלים לחג מתן תורה", בשם הרב מנשה וינר. ייתכן שנפלו כמה טעויות ברישום כי שמעתי את זה בשעה מאוחרת מאד בלילה...] בסיפור על חנה (שמ"א א-ב) יש כמה פרטים שכדאי לשים לב אליהם:
* חנה אומרת בשירה שלה (מקור 1 - שמ"א ב 1) "רחב פי על אויבי" - לאיזה אויבים היא מתכוונת?
* גם בדבריה לעלי (מקור 2 - שמ"א א 16) "אל תיתן את אמתך לפני בת בליעל" - למי היא מתכוונת? [יש אומרים שבשני המקרים הכוונה לפנינה - צרתה של חנה - "וכיעסתה צרתה גם כעס". אבל לפי זה נראה שחנה היתה נקמנית ונוטרת-טינה, וזה לא מתאים לדמותה של חנה... במיוחד לפי המדרשים המובאים במקור 1, שפנינה התכוונה לשם-שמיים, ושחנה התפללה בעד פנינה...] עלי חשב שחנה שיכורה (מקור 2 -- שמ"א א 13) - למה? [אמנם, היא התפללה בלחש וזה לא היה מקובל, אבל בכ"ז עלי היה צריך להבין שהיא מתפללת...] בתחילת הסיפור (מקור 3 - שמ"א א 3) יש הערה שלכאורה לא קשורה לעניין - "ושם שני בני-עלי חפני ופנחס כהנים לה'". בהמשך (מקור 4 - שמ"א ב 12) מסופר על מעשיהם של בני-עלי: הם חשבו רק על אוכל - ניצלו את תפקידם ככהנים כדי להשיג אוכל. בהמשך (מקור 5 - שמ"א ב 22) כתוב עליהם "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד": חז"ל פירשו שהכוונה היא, שהם עיכבו את הנשים שבאו להיטהר (להקריב קרבן-זבה או קרבן-יולדת - ע' ויקרא יב 6, טו 29). כי הקרבן שלהן היה קטן יחסית - רק שתי ציפורים (ע' שם). המצב של חנה היה יותר גרוע - היא לא יכלה אפילו להביא קרבן יולדת כי היא היתה עקרה! לכן לחנה בוודאי לא נתנו להיכנס. אבל חנה בכל-זאת רצתה להיכנס כדי להתפלל - והיא התפרצה פנימה (ע' מקור 8 - ברכות לא: -- "משל למה הדבר דומה... בא עני אחד... דחק ונכנס אצל המלך..."). זו הסיבה שעלי חשב שהיא שיכורה! כשבני-עלי ראו אותה נכנסת למקדש בלי קרבן - הם בטח מאד כעסו ורצו להרוג אותה, ולכן חנה רצתה לבקש מעלי "אל תתן את אמתך לפני בני-בליעל" (כלומר - לפני חפני ופנחס, שנאמר עליהם "ובני-עלי בני-בליעל" - מקור 4), אבל היא לא יכלה להגיד דבר כזה לפני אבא שלהם, ולכן היא שינתה ואמרה "בת-בליעל". גם כשהיא אמרה "אויבי" היא התכוונה לחפני ופנחס. העוינות שבין חנה וביתה לבין בני-עלי היא בעניין עקרוני מאד - עד כמה לאנשים פשוטים יכול להיות חלק במקדש? חנה חשבה שלכל אחד יש חלק, ובני-עלי חשבו שהכל שייך לכהנים. במקור 7 (ברכות לא:) מסופר, שכששמואל הגיע לשילה הוא חלק על עלי - עלי חיפש כהן שישחט את הפר, ושמואל אמר "שחיטה כשרה בזר" - לא צריך כהן! גם לזרים מותר לשחוט את הקרבנות! גם זרים יכולים להשתתף בעבודת המקדש! [דרך אגב - בספר דה"י מסופר ששמואל היה צאצא של קורח, שאמר דבר דומה למשה...]. עלי כעס על שמואל ורצה להוציאו להורג, אבל חנה אמרה "אל הנער הזה התפללתי" - דווקא בן כזה רציתי! לפי זה אפשר להסביר, שכשחנה נדרה את נדרה היא לא התכוונה רק לתועלת עצמה: היא התכוונה לעשות "שירות לאומי" לכל ישראל (ע' גם מקור 9 בתחתית הדף - "ונתתה לאמתך זרע אנשים"). היא ראתה את השחיתות של בני-עלי במקדש; היא ראתה שהגישה שלהם מרחיקה את בני-ישראל מהמקדש ומעבודת ה' (מקור 3 - "ועלה האיש ההוא - הוא עלה ולא עלו שאר בני דורו"), ורצתה לתקן את העיוות. כדי לתקן את זה היא רצתה שיהיה לה בן, שייכנס פנימה - לתוך המקדש - ויתקן אותו מבפנים. ואכן, כך עשה שמואל. לאורך כל הסיפור רואים ששמואל עומד בניגוד לבני-עלי (שמ"א ב 12-11, 18-17, 26-25). וגם לאחר חורבן שילה הוא שיקם את עבודת ה' ( שמ"א ז). לזה התכוונה חנה בשירה שלה כשאמרה "רחב פי על אויבי": 'עכשיו, כשהצלחתי להכניס את הבן שלי למקדש - רחב פי על חפני ופנחס! עכשיו הגישה שלי תנצח!'. זהו "השירות הלאומי" של חנה.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)