| abstract
| - כמה וכמה תפילות של הודיה, בתנ"ך וגם בתקופות מאוחרות יותר, בנויות במבנה דומה - בחציין הראשון הן מתייחסות לפעולותיו של ה' בטבע - פעולות שנתפסות ע"י כל הגויים; ובחציין השני הן מתייחסות לתורת ה' - שנתפסת רק בעם-ישראל. כך בתהלים יט:
* בחלקו הראשון מדובר על "השמיים מספרים כבוד אל... לשמש שם אוהל בהם... ", כלומר על כבוד ה' שנשמע מהבריאה ומהטבע.
* ובחלקו השני מדובר על "תורת ה' תמימה... יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי ", כלומר על כבוד ה' שנשמע מהתורה שנתנה לאדם מישראל. כך גם בתהלים צה ( ע"ע ):
* בחלקו הראשון מדובר על "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו ",
* ובחלקו השני מדובר על "כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו , היום אם בקולו תשמעו ". גם הברכות שלפני קריאת שמע בנויות באופן דומה:
* הברכה הראשונה מתייחסת לגרמי השמיים ומסיימת ב"יוצר המאורות " או "המעריב ערבים ",
* והברכה השניה מתייחסת לתורה ומסיימת ב"הבוחר ב עמו ישראל באהבה " או "אוהב את עמו ישראל ". ובתפילת שמונה-עשרה, ברכת ההודיה (הברכה הלפני-אחרונה) בנויה בצורה דומה. יש בה שני חלקים שנפתחים בהודיה, כמו שרואים בטבלה:
* מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד {{צ|תוכן= , צור {{צ|סוג=mfrj|תוכן= חיינו ומגן ישענו {{צ|סוג=mfrj|תוכן= אתה הוא לדור ודור
* נודה לך ונספר תהלתך: על חיינו המסורים בידך , ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים, הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, מעולם קיווינו לך החלק הראשון מדגיש את הנצחיות של ה', שהוא אלהינולעולם ועד ואינו משתנהלדור ודור . והחלק השני מדגיש את היחס היומיומי, הפרטי, של ה' אלינו: אל החיים שלנו, הנשמות שלנו; את הנסים שקוריםבכל יום ואת הנפלאות שקורותבכל עת, ערב ובוקר וצהריים הנושאים כאן אמנם אינם זהים לנושאים בשאר הפרקים שנדונו כאן, אבל בכל-זאת יש קשר מסויים בין החלק הראשון בפרק (היחס הכללי של ה' לעולם) לבין החלק הראשון בתפילה (היחס הנצחי של ה' אלינו), ובין החלק השני בפרק (היחס הפרטי של ה' לישראל) לבין החלק השני בתפילה (היחס היומיומי של ה' אלינו). ומעניין שגם הביטוי שלא הבנו בחלק הראשון של תהילים צה -צור ישענו - מופיע בחלק הראשון של התפילה:צור חיינו ומגן ישענו
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)