בכמה חוגי נח"ת יש מנהג מקובל -- שהשיעור תמיד מתחיל באיחור, לפעמים באיחור של חצי שעה ואף יותר. הסיבה הרשמית לכך היא שמחכים לכמה חברים, שאמרו שהם יגיעו ועדיין לא הגיעו. למנהג זה יש צד חיובי – שמתחשבים במאחרים כדי שלא יפסידו את תחילת השיעור. אבל יש לו גם תוצאות שליליות: הפתרון הטוב ביותר לדעתי הוא להתחיל את השיעור בזמן – לא משנה כמה חברים הגיעו. בפעם הראשונה זה יהיה קשה, אבל בפעמים הבאות החברים ילמדו להגיע בזמן ואז הרמה של החוג תעלה. ואם בכל-זאת רוצים להתחשב במאחרים – אז אפשר לעשות הפסקה קצרה בשיעור כשהמאחרים נכנסים, ולחזור למענם על תחילת השיעור.
בכמה חוגי נח"ת יש מנהג מקובל -- שהשיעור תמיד מתחיל באיחור, לפעמים באיחור של חצי שעה ואף יותר. הסיבה הרשמית לכך היא שמחכים לכמה חברים, שאמרו שהם יגיעו ועדיין לא הגיעו. למנהג זה יש צד חיובי – שמתחשבים במאחרים כדי שלא יפסידו את תחילת השיעור. אבל יש לו גם תוצאות שליליות: 1.
* האיחור פוגע בחברים שהגיעו בזמן וצריכים לצאת מוקדם – הם נאלצים להפסיד את סוף השיעור. 1.
* גרוע יותר – האיחור נותן לחוג תדמית לא-רצינית. תחשבו איך מרגיש אדם ששומע בפעם הראשונה על החוג, מגיע בזמן, ובמשך חצי שעה מחכה – רק בגלל שכמה חברים עדיין לא הגיעו! נוצר אצלו הרושם שהוא הגיע לחוג לא רציני: זה לא חוג של תנ"ך אלא סתם מפגש של חבר'ה (עובדה – במקום ללמוד תנ"ך מחכים לחבר'ה...). התדמית הלא-רצינית של החוג מתבטאת גם בהתנהגות בזמן השיעור (אם החבר'ה יותר חשובים מהתנ"ך – אז אפשר גם לדבר איתם במקום להקשיב לשיעור...) וכך הרמה של החוג יורדת. הפתרון הטוב ביותר לדעתי הוא להתחיל את השיעור בזמן – לא משנה כמה חברים הגיעו. בפעם הראשונה זה יהיה קשה, אבל בפעמים הבאות החברים ילמדו להגיע בזמן ואז הרמה של החוג תעלה. ואם בכל-זאת רוצים להתחשב במאחרים – אז אפשר לעשות הפסקה קצרה בשיעור כשהמאחרים נכנסים, ולחזור למענם על תחילת השיעור.