| rdfs:comment
| - תגובה ל: ויקרא יז שנכתבה ב20:42:24 13.10.2004 בספר ויקרא, פרק יז, יש חמישה דינים שמגבילים את זכותו של האדם להרוג ולאכול בעלי-חיים:
* אסור לשחוט בקר וצאן מחוץ לאהל מועד (יז 2-7): " דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז , בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה' , לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' --דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים,
|
| abstract
| - תגובה ל: ויקרא יז שנכתבה ב20:42:24 13.10.2004 בספר ויקרא, פרק יז, יש חמישה דינים שמגבילים את זכותו של האדם להרוג ולאכול בעלי-חיים:
* אסור לשחוט בקר וצאן מחוץ לאהל מועד (יז 2-7): " דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז , בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה' , לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' --דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לה' --אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם ".
* אסור להקריב שום קרבן מחוץ לאהל מועד (יז 8-9): וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר--אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם: אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה, אוֹ-זָבַח . וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, לה' --וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מֵעַמָּיו.
* אסור לאכול דם (יז 10-12): " וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּם --וְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ, מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם ".
* כששוחטים חיה או עוף - חייבים לכסות את דמה (יז 13-14): " וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר. כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת "
* מי שאוכל נבלות וטרפות חייב להיטהר (יז 15-16): וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה , בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר: וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב--וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ--וְנָשָׂא, עֲוֹנוֹ. שניים מתוך חמשת הדינים האלה - הראשון (יז 2-7) והרביעי (יז 13-14) - מתייחסים לקבוצה מסויימת של בעלי-חיים: הדין הראשון מתייחס רק לבהמות ביתיות (שור, כשב, עז) והדין הרביעי מתייחס רק לחיות בר ולעופות (שמקובל לצוד אותן). בהמות ביתיות מותר לשחוט רק במשכן, כקרבן שלמים, כך שדמן נזרק על המזבח ובשרן נאכל. חיות בר ועופות מותר לשחוט גם מחוץ למשכן, אך צריך לכסות את דמן בעפר, ואז מותר לאכול את בשרן [ע"פ הרמב"ם, הלכות שחיטה פרק יד , מצוות כיסוי הדם חלה על כל חיות הבר והעופות, גם אם לא צדו אותן בשדה אלא גידלו אותן בבית; ואינה חלה על בהמות ביתיות בכלל, גם אם צדו אותן בשדה. אך המצוה נוהגת בחולין בלבד, ולא בחיות ועופות שהוקדשו]. מה הסיבה להבדל בין בהמות לבין חיות ועופות? 1. אפשרות אחת היא, שבהמות הן במדרגה גבוהה יותר מחיות ועופות, ולכן התורה מגבילה יותר את הזכות שלנו לשפוך את דמן - מותר לשחוט אותן רק לצורך הקרבת קרבן שלמים (ע' בדברי יהוסף כאן: <a href="http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/1094845_1.html">http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/1094845_1.html</a> וכאן: <a href="http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/188809_1.html">http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/188809_1.html</a> , ובדברי צחי כאן: <a href="http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/599428_1.html">http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/599428_1.html</a> ).
* אך לפי פירוש זה, קשה להבין מדוע בדברים יב נאמר שמותר לשחוט בהמות גם מחוץ למקדש, ולא צריך לכסות את דמן (כמו שנאמר על הארץ תשפכנו כמים), כך שבימינו דמן של בהמות נמצא במעמד נמוך יותר מאשר דמן של חיות ועופות! 2. ולי נראה להיפך: הבקר והצאן נבראו מראש כדי להיות חלק ממשק-הבית של האדם, הוא מגדל אותם ומחיה אותם, החיים שלהן שייכים לו באופן חלקי, ולכן מעיקר הדין מותר לו גם לשחוט אותן ולאכלן ואין שום צורך לכסות את דמן=חייהן (כמו שכתוב בדברים יב - "על הארץ תשפכנו כמים"), ובלבד שלא אוכלים את הדם. אך חיות-הבר והעופות נבראו כדי לחיות בטבע באופן עצמאי, החיים שלהן לא שייכים לאדם, ולכן מי שרוצה לצוד אותן ולאכלן צריך לכבד את דמן=חייהן, ולקבור אותו בעפר. [זו גם הסיבה, שה' מקבל קרבנות-שלמים רק מבהמות ביתיות ולא מחיות בר - ע' במאמר "חטאו של קין" ]. הדין המובא כאן (ויקרא יז 1-7) הוא דין מיוחד שנהג במדבר בלבד, והמטרה שלו היא, לא לכבד את הבהמות, אלא להרחיק את בני-ישראל מעבודה זרה, כמו שכתוב בסוף הקטע: וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם; חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם. כנראה שבני-ישראל נהגו לזבוח בקר וצאן לאלילים שנקראו "שעירים", וכדי להרחיק אותם מאלילות זו ולקרב אותם לעבודת ה', אסר ה' עליהם לשחוט כל בקר וצאן מחוץ למשכן ה'. (בקשר לביטוי "חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם - ע' כאן ). בדברים יב נאמר, שכאשר בני ישראל ייכנסו לארץ ויהיו רחוקים מהמשכן, יהיה מותר להם לשחוט בהמות למאכל גם מחוץ למשכן, לפי עיקר הדין, כדי שלא להכביד עליהם יותר מדי ולא לאלץ אותם ללכת עד המשכן בכל פעם שהם רוצים לאכול בשר.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)