| abstract
| - פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... / מוטי לקסמן וודאי ידוע לקוראים שפרשיות השבוע נקראות במלואן בתפילת שחרית של יום שבת. פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, הפרשה המסיימת את מחזור הקריאה בתורה, יש לה ייחוד בהשוואה לכל שאר פרשיות התורה, היא היחידה הנקראת בבית הכנסת ביום שמחת תורה אפילו אם החג חל באחד מימי השבוע ולא בשבת (השנה, נשמח עם התורה ונקרא בפרשה, ביום חמישי כב בתשרי, תשס"ח; 4 באוקטובר 2007) (1). הפרשה נפתחת בהודעה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דבר' לג, א). אכן, הפרשה מתחילה בפירוט ברכותיו של משה לשבטים השונים ומסתיימת בתיאור תהליך פטירתו של משה ואבל העם עליו. החלק הראשון בפרשה, פרק לג, כולל בעיקר את הברכות לשבטים והביטוי "אִישׁ הָאֱלֹהִים" לגבי משה (2) מביא פרשנים להבנה שזו ערובה לקיום הברכות (3). הברכות המיוחסות למשה מעלות קשיים אחדים: שבט שמעון אינו מופיע בין המבורכים, סדר השבטים המבורכים אינו לפי הולדתם. אנו נתמקד הפעם ברגעיו האחרונים של משה, בברכות לשבטים נעסוק בפעם אחרת. משה עולה לפסגת הר נבו "אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ" (דבר' לד, א) ומשם מראה ה' למשה את כל הארץ מן הצפון ועד לדרום (שם, א–ג). ה' מסיים את התצפית באמירה: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (שם, ד). משה עוזב את ארץ החיים כשתמונת הארץ בו. משלב זה אנו מוצאים בכתוב נתונים אחדים שמציינים את מעמדו המיוחד של משה וגדולתו החד פעמית. ראשית, מותו של משה מתואר כך: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (שם, ה). שני דברים חשוב לציין: א. הביטוי "עַל פִּי ה'" מעלה התייחסויות פרשניות אחדות (4). יש המבינים בכך ציות לצו: "כי הוא אמר לו עלה ומות" (ראב"ע) . אחרים רואים בכך ביטוי מיוחד למשה, ולצדיקים בכלל: "נטלה הקב"ה לנשמתו של משה וגנזה תחת כסא הכבוד. וכשנטלה לא נטלה אלא בנשיקה" (מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן נוסחא א, יב) ומכאן מסיק המדרש: "כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח (ילקוט שמעוני, רמז תתקסה). רש"י מאמץ תפיסה זו ואומר: "מלמד שמת בנשיקה"; ב. אפיון משה כ"עֶבֶד ה'". במדרש מבהירים: "עֶבֶד ה' – ולא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו שכן מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (ילקוט שמעוני רמז תתקסה). עם-זאת, ביטוי זה מופיע כאן לראשונה. ובהמשך הכתוב במקרא הוא מופיע עוד תשעה עשר פעמים, כאשר רק פעמיים מתוך עשרים נשוא הביטוי הוא יהושע, בכל שאר שמונה עשר הפעמים נשוא הביטוי הוא משה (5). במלים אחרות, לא יהיה זה מוגזם לטעון שהביטוי "עֶבֶד ה'" מאפיין בעיקר את משה. המשך הכתוב מעלה עוד יותר את דמותו של משה. ראשית, אלוהים עצמו מעורב בקבורת משה: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (שם, ו). האם יש כבוד גדול מזה? אך הכתוב אינו מסתפק בכך וממשיך בשבחו של משה: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (שם, ז); "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם, י–יב). ואין פלא שעל מנהיג בשיעור קומה כזה מתאבל העם. לא רבים הם התיאורים של ביטויי אבל לאומי במקרא ויש כתובים בודדים המספרים על כך. את אהרון בכו "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים יוֹם" (במדבר כ, כט). לגבי שמואל לא מתואר בכי אבל מצוין מספד, הדבר מופיע פעמיים (6). ואפילו לגבי שאול המלך יש אזכור של אבל, אמנם לא של כל העם, אבל במעשה קבורת גוויות שאול ובניו, על-ידי יושבי יבש גלעד, ובצום שערכו שבעה ימים בעקבותיו, יש ביטוי כן של כאב וצער (שמ"א לא, יג). אבל לגבי משה בנוסף לתיאור אבל העם: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דב' לד, ח), כפי שראינו לעיל, יש ממש הספד מלא הערכה והוקרה. ולא די בכך. נראה לי שהביטוי המשמעותי ביותר לגבי דמותו ומורשתו של משה הוא: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, ו). כי למשה לא היה נאה להיזכר כגל אבנים, שהיה מעורר פולחן זיכרון עם שהיה גורר וודאי גם מבנה וגם נרות וגם "עסקים"... דמותו של משה היא לא בחומר שנאמר עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). דמותו של משה היא ברוח ובמורשת שנותרה אחריו ומפעמת עד היום. אכן, זהו אדם שאפשר לומר עליו, גם לשיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" (7). תמה מנהיגות משה וההמשך מובטח על ידי משה עצמו: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם, ט). וכך גם סיום הלימוד בדברים מזמן מייד את התחילה החוזרת בבראשית. האם יש דרך חכמה, מכובדת, וערכית יותר מזו להשלים בה את לימוד חמשת חומשי התורה? <><><><><> הערות (1) "שחרית מוציאין שלשה ספרים וקורין באחד מוְזֹאת הַבְּרָכָה עד סוף התורה; ובשני, בְּרֵאשִׁית עד אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת; ובשלישי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (במד' כט, לה), ומפטיר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (יהושע א, א). [...] ומחזיר הספרים ואומר קדיש, ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרסח סעיף ב ). (2) : מופיע כאן פעם ראשונה, אבל בהמשך המקרא הוא די נפוץ (גם לגבי נביאים אחרים). (3) "נביא של ה'" (יונתן); "כי בנבואה ברך אותם" (ראב"ע); "וזה סדר הברכה שברך משה נביא של יי את בני ישׂראל לפני שימות" (כתר יונתן); "להגיד כי ברכתו מקויימת, כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו" (רמב"ן). (4) הביטוי "עַל פִּי ה'" מופיע גם באזכור מות אהרון, אחיו הבכור של משה, אבל ההקשר שונה לחלוטין: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג לה). (5) משה נשוא הביטוי: דבר' לד, ה; יהושע א: א, יג, טו; ח: לא, לג; יא, יב; יב, ו (2); יג, ח; יד, ז; יח, ז; כב: ב, ד, ה; מל"ב יח, יב; דבה"ב א, ג; ב, ו. יהושע נשוא הביטוי: יהושע כד, כט; שופטים ב, ח. (6) "וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה" (שמ"א כה, א); "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ" (שמ"א כח, ג1). (7) מתוך השיר "האיש ההוא", נתן יונתן.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)