| rdfs:comment
| - בנבואת ישעיהו על השלום שיהיה באחרית הימים כתוב (ישעיה ב 4): " וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות "; בנבואת יואל על המלחמה שתהיה באחרית הימים כתוב (יואל ד 10): " כותו איתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים , החלש יאמר גיבור אני ". זו נבואה הפוכה בדיוק, חוץ מזה שבמקום 'חניתות' כתוב 'רמחים'! זה לא במקרה: חנית היא כנראה נשק ארוך ודק, שנהגו לזרוק אותו או לדקור בו ממרחק (שאול, למשל, זרק את החנית 3 פעמים - שמ"א יח, יט, כ. ע' גם בפירוש 'דעת מקרא' לדה"א יב 35); בנבואת יואל " החלש יאמר גיבור אני " – החלש רוצה להראות שהוא גיבור, ולכן מכין לעצמו רומח ולא חנית. פסוקים נוספים עם רומח וחנית:
|
| abstract
| - בנבואת ישעיהו על השלום שיהיה באחרית הימים כתוב (ישעיה ב 4): " וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות "; בנבואת יואל על המלחמה שתהיה באחרית הימים כתוב (יואל ד 10): " כותו איתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים , החלש יאמר גיבור אני ". זו נבואה הפוכה בדיוק, חוץ מזה שבמקום 'חניתות' כתוב 'רמחים'! זה לא במקרה: חנית היא כנראה נשק ארוך ודק, שנהגו לזרוק אותו או לדקור בו ממרחק (שאול, למשל, זרק את החנית 3 פעמים - שמ"א יח, יט, כ. ע' גם בפירוש 'דעת מקרא' לדה"א יב 35); אבל רומח הוא כלי נשק קצר וכבד יותר, ולא ניתן לזריקה אלא רק למלחמה מטווח קצר ( לכן נביאי הבעל התגודדו " בחרבות וברמחים " (מל"א יח 28): אדם לא יכול לשרוט את עצמו בחנית, כי היא ארוכה מדי, אלא רק בחרב או ברומח). בנבואת יואל " החלש יאמר גיבור אני " – החלש רוצה להראות שהוא גיבור, ולכן מכין לעצמו רומח ולא חנית. גם פינחס בן אלעזר רצה להראות שהוא גיבור, ואינו פוחד מזמרי, ולכן כשהלך להרוג אותו " וייקח רומח בידו " (במדבר כה 7). לעומת זאת, בתקופת השופטים – בתקופה שלפני דבורה – היו בני ישראל פחדנים, ולכן לא היו להם רמחים – " מגן אם ייראה ורומח בארבעים אלף בישראל ". בדה"א יב מסופר על אנשים משבטים שונים שהצטרפו לדוד בתקופות שונות: 1.
* יב 9: " ומן הגדי נבדלו אל דוד למצד מדברה גיבורי החיל אנשי צבא למלחמה, עורכי צינה ורומח ... " 2.
* יב 25: " בני יהודה , נושאי צינה ורומח - ששת אלפים ושמונה מאות חלוצי צבא. " 3.
* יב 35: " ומנפתלי שרים אלף, ועימהם בצינה וחנית שלושים ושבעה אלף. " כלי הנשק שמחזיקים הלוחמים מתאים לתדמית של שבטם, ע"פ ברכת יעקב: 1–2. בני גד ובני יהודה מחזיקים רומח כי הם גיבורים – "גור אריה יהודה", "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" ( גם בברכת משה נאמר על גד "ברוך מרחיב גד כלביא שכן" ). 3. בני נפתלי מחזיקים חנית כי הם זריזים, ונשק קל מתאים להם יותר: "נפתלי איילה שלוחה ". ברוב התקופות נהגו להשתמש רק באחד מכלי הנשק האלה – או בחנית או ברומח –– לפי מנהג התקופה:
* בתקופת שאול ודוד נהגו להשתמש בחנית: לגלית היתה חנית (שמ"א יז 7, שמ"ב כא 19) והוא בא אל דוד " בחרב ובחנית ובכידון ", לשאול היתה חנית (שמ"א יג22, יח10, יט9, כ33, כב6, כו7; שמ"ב א6); דוד ביקש מאחימלך " חנית או חרב " (שמ"א כא 9) אבנר הכה את עשהאל " באחרי החנית אל החומש " (שמ"ב ב 23); דוד שר " ואיש ייגע בהם יימלא ברזל ועץ חנית " (כג 7); אבישי " עורר את חניתו על 300 חלל " (כג 18); ובניהו " גזל את החנית מיד המצרי " (כג 21). בספר שמואל לא נזכר בכלל רומח. גם בספר תהלים – שנכתב ע"י דוד – לא נזכר בכלל רומח אלא רק חנית (לה3, מו10, נז5). (המקום היחיד שבו נזכרו רמחים בתקופת דוד הוא בפסוקים מדה"א יב שנזכרו למעלה) .
* אך בתקופת המלכים ובתקופת בית שני העדיפו להשתמש ברומח: נביאי הבעל התגודדו " בחרבות וברמחים " (מל"א יח 28); רחבעם אסף " בכל עיר ועיר צינות ורמחים " (דה"ב יא 12); לאסא היה " חיל נושא צינה ורומח " (יד 7); לאמציהו היה צבא " אוחז רומח וצינה " (כה 5); עוזיהו הכין " לכל הצבא: מגינים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני קלעים " (כו 14); נחמיה העמיד שומרים עם " חרבותיהם רומחיהם וקשתותיהם... וחציים מחזיקים והרמחים המגינים והקשתות והשריונים... וחציים מחזיקים ברמחים " (נחמיה ד 7–15); המקום היחיד שבו נזכרת 'חנית' בתקופת המלכים הוא במרד יהוידע, וגם שם זו לא חנית מתקופת המלכים אלא חנית עתיקה מימי דוד – " וייתן הכוהן לשרי המאות את החנית ואת השלטים אשר למלך דוד אשר בבית ה' " (מל"ב יא 10). פסוקים נוספים עם רומח וחנית:
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)