| rdfs:comment
| - בנבואת פורענות על בבל (ירמיהו נא 15-19) מופיע הקטע הבא: עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו נטה שמיים. לקול תיתו המון מים בשמיים, ויעל נשיאים מקצה ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא רוח בם. הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם יאבדו. לא כאלה חלק יעקוב, כי יוצר הכול הוא -- ושבט נחלתו: ה’ צבאות שמו. {פ} הקטע כבר הופיע (בשינויים קטנים ביותר, שטרם מצאתי להם הסבר) בפרק י, פסוקים 12-16. בפרק י הוא מתאים ביותר להקשר – כי כל הפרק עוסק ב'השוואה' בין גדולת ה' לבין אפסות האלילים. אבל למה הנביא חוזר עליו באמצע נבואת הפורענות על בבל?!
|
| abstract
| - בנבואת פורענות על בבל (ירמיהו נא 15-19) מופיע הקטע הבא: עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו נטה שמיים. לקול תיתו המון מים בשמיים, ויעל נשיאים מקצה ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא רוח בם. הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם יאבדו. לא כאלה חלק יעקוב, כי יוצר הכול הוא -- ושבט נחלתו: ה’ צבאות שמו. {פ} הקטע כבר הופיע (בשינויים קטנים ביותר, שטרם מצאתי להם הסבר) בפרק י, פסוקים 12-16. בפרק י הוא מתאים ביותר להקשר – כי כל הפרק עוסק ב'השוואה' בין גדולת ה' לבין אפסות האלילים. אבל למה הנביא חוזר עליו באמצע נבואת הפורענות על בבל?! כדי לענות לשאלה נקרא את שני הפסוקים הקודמים (נא13 - 14):" שוכנת על מים רבים , רבת אוצרות ; בא קיצך, אמת בצעך. נשבע ה’ צבאות בנפשו: כי אם מילאתיך אדם כילק -- וענו עלייך הידד. " נראה מכאן שבבל התגאתה בשלושה דברים (ע' "דעת מקרא"):
* מים רבים שהקיפו אותה,
* אוצרות רבים שהיו לה,
* ו אדם רב שהיה בה. ה' נשבע שלמרות כל אלה – בבל תישמד (" בא קצך "), ואויביה יענו עליה " הידד " (בשמחת ניצחון). בקטע הבא מסביר ה' למה כל הדברים שבבל מתגאה בהם לא יעזרו לה:
* המים הרבים לא יעזרו לה – כי ה' יוצר את המים: " לקול תתו המון מים בשמיים... ".
* האוצרות לא יעזרו לה – כי לה' יש אוצרות הרבה יותר גדולים וחזקים: " ויוצא רוח מאוצרותיו ".
* ובני-האדם לא יעזרו לה – כי אין להם שכל: " נבער כל אדם מדעת... " ההקבלה היא ישרה:
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)