| abstract
| - כולנו מכירים את ברכת יעקב ליששכר אל מול ברכתו לזבולון. חז"ל דרשו (בראשית רבה פרשה עב) שיששכר מבטא את הנושא בעול התורה אל מול זבולון הנושא בעול חיי המעשה וההכנסה הכספית. אך עדיין נשאלת השאלה, מי עדיף? הלמדן או איש העסקים המצליח? כמדומני שהלך הרוח בקרב לומדי התורה הוא שהלמדן עדיף,משום שהוא עוסק בתורה שהיא הדבר החשוב ביותר. אמנם זבולון גם זוכה לשכר, אך רק כמשנה ליששכר. לאור זה, ראוי לשאוף למצב שכולנו נלמד תורה כל היום. אלא שמעיון בתורה ניכר שדוקא זבולון הוא המרכז. שהרי ציווי לימוד התורה הינו מצווה אחת, ומצוות האדם בשדה ,בכלכלה,בפוליטיקה וכו' הן רבות הרבה יותר. לא רק במספרים גדולות יותר המצוות של איש הכלכלה מאיש הלימוד, כי אם גם באופי המצוות ובחשיבותן. האידיאל התורני נקבע בתורה כ"ועשית הישר והטוב" ולא ולמדת הישר והטוב. כינונה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" היא האידיאה המוצבת בפסגת שאיפת התורה, כפי שניכר לא רק מדברי התורה, כי אם גם מהעובדה שד' ברא כך את עולמו, כעולם של הוצאת הלחם מן הארץ, ביסוס חיי תרבות, סדרים מדיניים ועוד. כעולה מדברי התורה, עשיו היה אמור לקבל את ברכת יצחק ולא יעקב, משום שהאידיאל התורני הוא קידוש המעשה וחיי העולם ולא הישיבה באהל, אמנם הדבר נדחה לאור אופיו של עשיו, אך מרצונו של יצחק שרצה לברך דוקא את עשיו בברכת הברית, אנו למדים על העניין. הנה כי כן, דוד שצמח מרות המואביה הבאה מ שדה מואב (רות ב ו), הוא המלך האידיאלי של המקרא, כאמור בחזון אחרית הימים "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז כד), בכך שביטא את חיי הרוח במעש ולא ישב רק באהל. אמנם, כל האמור הינו ברובד החיצוני. שהרי עצם הדיון עד כאן היה שעון על הנחת היסוד של 'מי עדיף?' והנחת יסוד זו הינה ילדותית. אחד הביטויים לבגרותו של אדם הוא אפשרותו להביט על העולם בצורה מערכתית. אם זה בחיי המשפחה, בעם ,באנושות וביקום כולו. תפיסה הרואה את החיים כמונדות נפרדות, המבקשות להכניע האחת את השניה, הינה נחלת הרמה הפרימיטיבית שבאדם. רבות עברה האנושות עד שהבינה את עיקרון המורכבות הכללית . מלחמות, אשר נסובו על עניין שבמין או כסף,כבוד או דת, רדפו את האנושות בעשרת אלפים השנים האחרונות. כמה דם נשפך, כמה לבבות נשברו, על מנת שתוכל האנושות לעבור את תהליך ההתבגרות, תהליך המודיע שיש להביט על העולם כמערכת אורגנית ולא כאינדבדואליזם השורר בכל. על כן, יש להביט על העולם כאדם קדום עם שאיפות גדולות, אדם המורכב מאברים רבים, חלקם אף עוינים זה לזה כאשר הם מתנגשים חזיתית, אך בראיה המערכתית הם שבים לשלוותם. כל גיבוש לאומי הינו בעל אופי, וראוי לתת לו מקומו התרבותי והגאוגרפי. ומה שנכון ברמת העולם נכון ברמת לב העולם התרבותי, הלא הוא דבר ד' שבתורה. לבטים רבים היו בתורה שבעל פה עד ימינו לבטים כגון יששכר או זבולון? תפילה או תורה? חסידות או מתנגדות? ציונות או חרדיות? פילוסופיה או קבלה? בית שמאי או בית הלל? עתה, נקראים אנו לבנות קומה רוחנית מעל גבי קומת ה'או או', קומה הרואה בעצם קיומם של זרמים הפוכים, את מימושה של התפתחות התורה, ובירור האמת שבה. לא רק נתינת מקום לאחר, כדי שיבין שהוא טועה בסוף, כי אם נתינת מקום לאחר כי יש לו מקום. מקום שראוי להופיע במכלול התורה והחברה הדתית, כחלק מתהליך ההתבגרות הרוחנית של היהדות והעולם כולו. על כן דוד הוא מלכנו, דוד הנותן לשאול שרוח אלהים סרה ממנו את מקומו הראוי, משום שתפיסת דוד הבסיסית היא ש'אמת מארץ תצמח' (תהילים פה יב) וככל אורגניזם צומח, אם נפגע באחד משורשים ינזק העץ כולו. מבחינה קטנונית היה ראוי להרוג את שאול (מדין רודף), אך דוד התרומם ולא חפץ לרקום מלכות של 'אני ולא הוא' אלא מלכות של 'אני כי הוא'. "יששכר וזבולון, יששכר עוסק בתורה וזבולון מפרש בים ובא ונותן לו והתורה רבה בישראל הדודאים נתנו ריח" (בראשית רבה פרשה עב). על כן, לא נשאל 'יששכר או זבולון' כי אם נשמע התורה הקוראת 'יששכר וזבולון'. לא כי יש לעשות פשרה, אלא כי העם הצומח מורכב מאנשי רוח ואנשי חומר, ושניהם מגלים את שם ד' בצורתם הם ונותנים ריח לשם ד'.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)