| abstract
| - בראשית פרק יב: אברם אדם, במלוא מובן המילה / מוטי לקסמן "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם-אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון עליו מעידה התורה במפורש: "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בר' טו, ו), ואשר ממנו מתחילה הכרת אלוהים על-ידי האדם." (ישעיהו ליבוביץ, בתוך משה חלמיש ואחרים [עורכים], אברהם אבי המאמינים, רמת-גן תשס"ב, עמ' 7) {אם-כי נאמר: "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ. אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בר' ד, כו), אבל זה מחייב דיון נפרד). "כל העולם כלו לא נברא אלא בזכות אברהם אבינו" (רות רבה, פתיחתות ד"ה ז). "הוא אחד היה מיוחד, וזה אברהם הנקרא ענק האדם הגדול בענקים" (רש"י לשיר השירים ד, ט). שלוש מובאות אלה משקפות פסוקים רבים מאוד המתארים את דמותו של אברהם אבינו. אברהם, או כפי שהוא קרוי בבראשית יב עדיין אברם, הוא הדמות הראשונה שחייו מתוארים בהיקף נרחב, וזו דמות גדולה ומורכבת ביותר. בכל-אופן, אנו דנים כעת רק בבראשית פרק יב. נבדוק, אפוא, כיצד מוצגת דמות אברם בהופעתה הראשונה בסיפור המקראי. נקודת המוצא לדמותו של אברם היא בפסוק הראשון: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (א). אמירה זו נתפסת כראשית תהליך האמונה של אברם. אבל נזכור, תחילת המסע לארץ כנען באה בעקבות יוזמת אביו של אברם, תרח: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בר' יא, לא). הכתוב אינו מסביר מה הניע את תרח לנוע לכנען, וגם לא מדוע הוא נעצר בחרן. בכל-אופן, יש לשים לב לפרט נוסף, הבן הנוסף של תרח, נחור אינו מוזכר! בעצם, מוזכרים רק אלה שינועו אחר-כך לארץ כנען, פרט לתרח שימות בחרן. פסוק זה מעורר קושי – מי הוא המקור לתנועה מערבה? מהכתוב אנו למדים שתרח אבי אברם מתחיל לנוע ללא כל הוראה, כלומר הוא היוזם. פרשנים מציעים הבנה אחרת: ראב"ע מעביר את מוקד החלטה לאברם: "וטעם לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן כי השם אמר לאברהם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (ראב"ע לבר' יא, לא). גם רמב"ן הולך בנתיב זה: "ויצאו אתם מאור כשדים - בעבור כי אברם נכבד מאביו, וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו, אמר הכתוב ויצאו אתם. ואף על פי שאמר "ויקח תרח", אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם, כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו" (רמב"ן לבר' יא, לא). פרשנים אלה סבורים, אפוא, שמרכזיותו של אברהם החלה עוד לפני שהמקרא עצמו מספר זאת. האם, להיות מושפע מאב יש בכך חסרון? אני סבור שדמותו של אברהם אינה נפגעת גם אם הוא הלך לכנען בעקבות חינוכו של אביו. מה עוד שאת תחילת תנועתו מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אפשר לייחס גם ליציאה מחרן ולא מאור כשדים. ראב"ע שולל אפשרות זו: "השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם שידע השם, שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן" (ראב"ע לאתר). רמב"ן סבור אחרת: "חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם. וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך, אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור" (רמב"ן לאתר). בכל מקרה, היציאה מחרן לכנען נתפסת כניסיון הראשון בו עמד אברם (מתוך "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם" (אבות ה, ג). "הניסיון הוא לא רק הניסיון הפשוט של עקירה ממשפחה וחברים, ומתרבות וסביבה המוכרים ולעלות ארצה אל הלא נודע. [...] הניסיון האמיתי היה בתוך אברהם עצמו, ואותו הניסיון חוזר שוב ושוב אצלו. אלוהיו של אברהם שונה מכל האלים האחרים שהכיר המין האנושי: בני תמותה פשוטים אינם יכולים לראותו או לשמעו. [...] הקב"ה אינו מדבר, רואה, חש וכדומה. ולכן, כאשר המחשבה המוזרה אך העקשנית הזו נכנסת לראשו של אברהם, שעליו לארוז הכל ולעזוב את הבית והמשפחה וללכת אל ארץ חדשה שאת זהותה יגלה רק כאשר יגיע לשם - האם זה טירופו שמדבר או האם זה באמת קולו של האל החי שבקיומו הוא בא להכיר? אכן זהו ניסיון" (שמחה רוט, בית מדרש וירטואלי, מסר "אבות 282"). אכן, אין להקל ראש בהחלטה כזו של אדם, כאשר גילו הוא "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (בר' יב, ד), הוסף לכך שזו תקופה קדומה, בה המעבר לא היה פשוט כמו היום. אכן, ניתן לראות בכך שאברם מונע לחפש סביבה ואמונה אחרת מזו האלילית בה הוא חי בחרן. עם-זאת, הסופר המקראי אינו מקל עלינו. עיון מדוקדק בתחילת פרק יב מגלה שאברם אינו מתחיל לנוע מיד לאחר הצו לנוע לארץ לא ידועה. אברם מתארגן לתנועה רק לאחר שאלוהים מבטיח לו גדולות: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם, ב–ג). אפשר לומר שזו דקדקנות של ניסוח, אני בכל-אופן רואה בכך שאברם אינו מתואר כהולך סומא אחר הצו, אלא, בתוקף אמונתו יודע אברם שהוא יזכה בגדולה. אברם מגיע לארץ. אבל, רק לאחר שאלוהים מתגלה אליו שוב אברם מתחיל בפולחן לה' "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (שם, ז). לאחר זאת מתחיל אברם בעצם לבטא או להפיץ את דבר האמונה החדשה: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (שם, ח2). תהליך שאינו פשוט כי הארץ אינה ריקה ובה יש גם אמונה וגם פולחנים שנוהגים בה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (שם, ו). ובכן, דמותו של אברם מתחילה לקבל אפיונים של מאמין בתפיסה חדשה של האלוהות. אברם עזב בית אב, הגיע לארץ לא ידועה, והחל לעבוד את האלוהים המופשט שהוא שונה מהידוע. ואז מתואר מצב מפתיע ביותר!!! "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (שם, י–יג). המאמין הנוטש באמונתו את מקור מחצבתו ועובר לארץ זרה, במבחן הראשון שלו בארץ – נכשל. לפרשנים מסורתיים מהווה סיפור זה, בעיה. חלקם פשוט מתעלם, בצורה זו אחרת, מן הקושי הערכי-מוסרי שסיפור זה מעורר לגבי דמותו של אברם (רש"י, ראב"ע, בכור שור, רלב"ג לאתר). ויש אפילו המצדיקים את התנהגות אברם: "וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס, וישמור עצמו בכל תחבולה אשר יוכל" (רד"ק לאתר). לעומת כל אלה, הרמב"ן אינו נרתע מביטוי של ביקורת חריפה ביותר כלפי התנהגות אברם: "ודע, כי אברהם חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח באלוהיו שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו [...] גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מתחלה מפני הרעב – עון אשר חטא [...] ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה" (רמב"ן לאתר). נראה לי שדברי הרמב"ן משקפים ביקורת ערכית-מוסרית מלאה, ואין מה להוסיף עליה. נשאלת השאלה, איך נותר סיפור זה במקרא בכלל ובפרק הראשון להופעת אברם בפרט? "דיוקנו של אברהם איננו מעוצב בתורה כדמות אידיאלית, אלא כדמות ראלית. למבקשים שלמות על-אנושית במקרא קשה לקבל זאת [...] אך לפי פשוטם של הכתובים קנה אברהם את הישגיו המוסריים והאמוניים תוך מאבק קשה עם חולשותיו, שכן לא תמיד עלה בידו לנהוג על פי הערכים והנורמות שלו עצמו" (אריאל סימון, "אברהם המקראי – ברכת הניגודים" בתוך משה חלמיש ואחרים [עורכים], אברהם אבי המאמינים, רמת-גן תשס"ב, עמ' 42). כך מתגלה גדולתם של סופרי המקרא ועורכיו בניגוד למקובל התרבות המזרח הקדום. בסיפורים אחרים על מנהיגים בתרבות המזרח הקדום מתוארים מנהיגים שאין להם חולשות אנוש רגילות. המקרא מתאר בני אדם. סיפור אברם ושרי בדרכם מצריימה משקף חולשה אנושית של אברם. כן, אברם המנהיג הגדול מתואר, קודם-כל כאדם, שיכול לפחד, ויכול לשגות ויכול לטעות. אבל, כפי שנראה בפרקים הבאים, הוא מתואר גם כאישיות המסוגלת להתעלות, אינה חוששת להתריע על עוול, ומתעלה לתפקד כמנהיג גדול המתווה דרך אמונה חדשה. אכן, המקרא גדול מכל פרשניו.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)