| abstract
| - בראשית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא ראשונה שנצטוו בה , פתח בבראשית? " לעמו, לתת להם " (תהלים קיא, ו, והרעיון כולו לקוח ממדרש בתנחומא ישן בראשית יא), שאם יאמרו אומות העולם לישראל אתם, שכבשתם ארצות שבעה , להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה . בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא , כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) "ראשית תבואתו". (1) ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים שאין לך במקרא שאינו , כמו ( כו א) "בראשית ממלכות יהויקים", (בראשית י, י) "ראשית ממלכתו", (דברים יח, ד) "ראשית דגנך", אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א, ב) "תחלת דבר ה' בהושע", כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. (2) ואם תאמר תחלה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג, י) "כי לא סגר דלתי בטני", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) "ישא את חיל דמשק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו, יב) "אם יחרוש בבקרים", ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו, י) "מגיד מראשית אחרית", ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן על עצמך, המים , שהרי כתיב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים נבראו, לא לימד המקרא כלום: ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו , ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים למדת הדין, (להלן ב ד): "ביום עשות ארץ ושמים": 2. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על-פני תהום ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו - [מבוכה]: בהו - לשון רקות וצדו: על פני תהום - על פני שעל הארץ: ורוח אלהים מרחפת - כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה , המרחפת על הקן, בלע"ז [לכסות]: 3. ויאמר אלהים יהי אור ויהי-אור. 4. וירא אלהים את-האור כי-טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל - אנו לדברי : ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים לצדיקים לעתיד לבא. ולפי כך פרשהו: ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה: 5. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד. יום אחד - לפי הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש : 6. ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. יהי רקיע - יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע. וזהו שכתוב (איוב כו, יא והרעיון כולו מבראשית רבה ד ב, וחגיגה יב): "עמודי שמים ירופפו" כל יום ראשון. ובשני "יתמהו מגערתו", כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים - באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ. הא למדת שהם תלוים : 7. ויעש אלהים את-הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי-כן. ויעש אלהים את הרקיע - על עמדו והיא עשייתו, כמו: (דברים כא, יב) " את צפרניה": מעל לרקיע - על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלוים באויר. מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו "כי טוב" שני פעמים, אחד לגמר מלאכת ואחד לגמר מלאכת היום: 8. ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי-ערב ויהי-בקר יום שני. ויקרא אלהים לרקיע שמים - , שם מים, , שערבן זה בזה ועשה מהם : 9. ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד ותראה היבשה ויהי-כן. יקוו המים - [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקוום באוקינוס, הוא הים הגדול : 10. ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי-טוב. קרא ימים - והלא ? אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו העולה [מן הים] : 11. ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו-בו על-הארץ ויהי-כן. תדשא הארץ דשא עשב - ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר: עץ פרי - שיהא טעם כטעם הפרי, לא עשתה כן, אלא (פסוק יב): "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו גם היא על עונה : אשר זרעו בו - הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן: 12. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו וירא אלהים כי-טוב. ותוצא הארץ וגו' - אף על פי שלא נאמר "למינהו" בדשאין , שמעו שנצטוו האילנות על כך, בעצמן, כמפורש בשחיטת חולין (חולין ס.): 13. ויהי-ערב ויהי-בקר יום שלישי. 14. ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. יהי מארת וגו' - מיום ראשון , וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א): "את השמים", תולדותיהם, "ואת הארץ", לרבות תולדותיה: יהי מארת - חסר וי"ו , על שהוא יום ליפול בתינוקות, הוא ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות: (הרחבה בעלון בר אילן) להבדיל בין היום ובין הלילה - האור הראשון, אבל ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים בין ביום ובין בלילה: והיו לאותות - סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב): "מאותות השמים אל תחתו", בעשותכם רצון הקב"ה אין צריכין לדאג מן הפורענות: ולמועדים - על שם , שעתידים ישראל להצטוות על והם נמנים למולד הלבנה: ולימים - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם: ושנים - לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכתם בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון): 15. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על-הארץ ויהי-כן. והיו למאורות - ישמשו, שיאירו לעולם: 16. ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים את-המאור הגדל לממשלת היום ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. המאורות הגדולים וגו' - נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים - שמיעט את הלבנה, הרבה דעתה: 17. ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על-הארץ. 18. ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי-טוב. 19. ויהי-ערב ויהי-בקר יום רביעי. 20. ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים. נפש חיה - שיהא בה : שרץ - כל דבר חי שאינו מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים: 21. ויברא אלהים את-התנינם הגדלים ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל-עוף כנף למינהו וירא אלהים כי-טוב. התנינים - דגים גדולים שבים. : הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם: נפש החיה - : 22. ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את-המים בימים והעוף ירב בארץ. ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא : פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו - אם לא אמר אלא "פרו" היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא "ורבו" שאחד מוליד הרבה: 23. ויהי-ערב ויהי-בקר יום חמישי. 24. ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה ויהי-כן. תוצא הארץ - הוא שפירשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם: נפש חיה - שיש בה חיות: ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]: 25. ויעש אלהים את-חית הארץ למינה ואת-הבהמה למינה ואת כל-רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי-טוב. ויעש - תקנם בצביונם ובקומתן: 26. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. נעשה אדם - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך , וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט): ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר יש כדמותי, אם אין כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש , לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב "אעשה אדם" לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. כתב בצדו: "ויברא אלהים את האדם", ולא כתב "ויבראו": בצלמנו - : כדמותנו - : וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו: 27. ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה): "ותשת עלי כפכה", נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד): "תתהפך כחומר חותם": בצלם אלהים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא: זכר ונקבה ברא אותם - ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא): "ויקח אחת מצלעותיו" , מדרש אגדה שבראו בבריאה ראשונה ואחר כך . ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ופירש לך במקום אחר: 28. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. וכבשה - חסר וי"ו, שהזכר את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה: 29. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ - השוה הכתוב בהמות וחיות , ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג): "כל רמש אשר הוא חי" וגו' "כירק עשב" שהתרתי לאדם הראשון, "נתתי לכם את כל": 30. ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ אשר-בו נפש חיה את-כל-ירק עשב לאכלה ויהי-כן. 31. וירא אלהים את-כל-אשר עשה והנה-טוב מאד ויהי-ערב ויהי-בקר יום הששי. יום הששי - הוסיף בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר: יום הששי, כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא למתן תורה :
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)