| abstract
| - בס"ד ו' סיון התשס"ו שבועות-משמעויות שמותיו של החג להצלחת ארז בן שמואל דור חי חג השבועות הינו אחד משלשת הרגלים, להבדיל מחג הפסח וחג הסוכות, חג השבועות נחוג יום אחד בלבד, משום שחג השבועות הוא יום מרוכז לאמונה, לקדושה ולחיזוק מידת הבטחון. חג השבועות מכונה בתורה בשלשה כינויים שונים: חג הקציר, יום הביכורים, וחג השבועות. שמותיו השונים של חג השבועות, מעידים על מורכבותו ותכליתו של חג השבועות. משום שלכל אחד משמותיו של החג ישנה משמעות לגבי האדם, הזמן והמקום. כלומר, חגיגות הקציר והביכורים נערכו במקדש בירושלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, רק ע"י ציבור מצומצם. לעומת זאת חג השבועות נוהג בכל עת, בכל מקום, וע"י כלל ישראל, משום ששמו נקרא על שם סיום ספירת העומר. התורה אינה מכנה את חג השבועות בשם "חג מתן תורה", משום שבניגוד ליתר שמותיו של החג, חג מתן תורה הוא מעבר למקום ומעבר לזמן. משום שהתורה היא אינסופית, ומתחדשת מידי יום ביומו, וציוויה הם לכלל האנושות, ובתוכה נכללים כל החגים והזמנים. לפיכך לא ניתן לצמצם את חג מתן התורה ליום אחד בלבד. וכן אמרה התורה שאת יום מתן התורה צריך לחוש בכל יום, כפי שנאמר: "היום הזה ה' אלהיך מצוך", ופירש הרש"י: בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם (דברים, כ"ו, ט"ז). ולא זו בלבד אלא שבכל יום צריך האדם להתכונן לתורה שיקבל מחר. כפי שפירש הרש"י על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני', בראש חודש...מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו" (שמות י"ט, א'). כלומר, ע"פ פרושו של הרש"י מובן שאף בטרם נתקבלה התורה, דהיינו, כבר בר"ח סיון. מייעצת התורה: שבכדי שדברי התורה יהיו בעיני ישראל כחדשים כאילו התקבלו היום, יש צורך בהכנה מוקדמת. לפיכך למרות שיום קבלת תורה אירע ביום ז' בסיון. דהיינו, יום לאחר חג השבועות. בכל זאת מכונה חג השבועות בשם "זמן מתן תורתינו". ע"ש ההכנה שקדמה ליום קבלת התורה. מן האמור לעיל ניתן לומר שהתורה מכנה את חג השבועות שנחוג יום אחד בלבד, בארבעה כינויים שונים: חג הקציר, יום הביכורים, חג השבועות, וזמן מתן תורה. על כן פשוט הוא שכל אחד משמותיו של חג השבועות, בא כדי להביע אופי שונה לחג. לפיכך יש להתבונן בהבדלים ובמשמעות של ארבעת כינויי חג השבועות, ואופן צירופם ליום אחד, כפי שמפורט להלן: א. חג הקציר – קרבן מנחת העומר בביהמ"ק, וחג לחקלאי התבואה. ב. יום הבכורים – הבאת הביכורים לביהמ"ק, וחג לחקלאי עצי הפרי. ג. מצות וידוי ביכורים – כוללת את כלל ישראל בברכה. ד. חג שבועות – חג לכלל לישראל. ה. חג מתן תורה – חג לשומרי מצוות התורה. ו. ההבדל בין יום מתן תורה ובין יום קבלת התורה. ז. ערבות הבנים – נצחיות התורה. חג הקציר: התורה מכנה את חג השבועות בשם חג הקציר. שנאמר: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה (שמות כ"ג). ונאמר, וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים (שמות ל"ד). כלומר, שמו הראשון של החג נקרא בתורה "חג הקציר". ע"ש קצירת החיטים לקרבן שתי הלחם, אשר הקריבו ישראל בחג השבועות בזמן שבית המקדש היה קיים. קרבן החיטים מסמל את העליה בספירה, ממדרגת הבהמיות המתבטא בהנפת לחם השעורים בתחילת ספירת העומר, לדרגת אדם המתבטא בהנפת לחם החיטים בשבועות. השם "חג הקציר", מבטא תוכן עליון עבור חקלאי התבואה וצרכני החיטה. משום שתחילת תקופת קציר החיטים, היא תקופה של שמחה לחקלאים שזרעו בדמעה, ובתקופה זו זוכים לקצור ברינה. בתקופה זו חשים החקלאים הרגשה טבעית של שמחה, הפורצת מן הלב על כל השפע, וההצלחה של היבול. בעקבות זאת גדלה אמונתם ואהבתם לה' יתברך, משיב הרוח ומוריד הגשם, על אשר הוסיף ונתן את כוח לזרעים ולצמחים, לגדול ולהשלים את בישולם. בעת ההרגשה הטבעית של השמחה הכלכלית והגשמית, צוותה התורה לקדש את השמחה הטבעית ע"י חגיגת חג הקציר. כפי שנאמר: וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה (שמות כ"ג), וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים (שמות ל"ד). דהיינו, התורה מצווה על החקלאי שהיה טרוד בעבודתו בכל השנה, לקדש את עבודת החקלאות ולהעלותה לדרגת מצוה, ע"י איסור אכילת התבואה החדשה, עד לחגיגת הקרבת שתי הלחם בחג השבועות. הצמדת חג הקציר לחג מתן תורה, מבטאת את הקשר אשר קיים בין התורה לחיטים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות, פ"ג , י"ז). דהיינו, ראב"ע הקדים הקמח לתורה, כשם שחג הקציר קדם ליום מתן תורה. יום הביכורים: התורה מכנה את חג השבועות גם בשם "יום הביכורים". שנאמר: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם (במדבר כ"ח). כלומר, שמו השני של חג השבועות הוא חג הביכורים. ע"ש הבאת הביכורים לכהן בזמן שבית המקדש היה קיים. השם "יום הבכורים", מבטא תוכן אמוני עליון עבור חקלאי עצי הפרי וצרכניו. משום בעצרת נידונים על פירות האילן (ר"ה, פ"א, משנה ב'). לפיכך בעת תחילתה של תקופת הפירות, והבאת הביכורים לכהן, מתמלא לבו של החקלאי אמונה ובטחון בה' יתברך, שיתן את ברכתו לעצי האילן כדי שיניבו את פירותיהם בשפע. בעת ההתעלות באמונה, ובבטחון בקב"ה, צוותה התורה לשלב את השמחה האנושית הטבעית, בשמחה עליונה של קדושה. כפי שנאמר: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם (במדבר כ"ח). דהיינו, התורה מצווה על חקלאי עצי הפרי, שהיה טרוד בעבודתו בכל השנה, לקדש את זמן עבודתו בשדות, ולהעלותה לדרגת מצוות האמונה והבטחון בה', ע"י מצוות הבאת הביכורים, ומצוות וידוי ביכורים. וכן "אמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי לכיס לתמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. שנאמר: כי בצל החכמה בצל הכסף" (פסחים, נ"ג:). ודע, שהאדם נמשל לעץ השדה. כי גם לאדם יש את היכולת לעשות פירות בעבודת ה' כמו העץ, אשר הוא מורכב משורשים, גזע ופירות. כך גם עבודת ה' מורכבת מהתפילה שהיא כנגד השורשים, ומהתורה שהיא כנגד הגזע, ומהמצוות שהן כנגד הפירות. לפיכך מציינת הגמ' (מגילה, ל"א:) שלפני חג השבועות קוראים את הקללות, כשם שקוראים את הקללות לפני ראש השנה, כי גם חג השבועות הוא יום הדין, לפי שבעצרת נידונים על פירות האילן. לכאורה נשאלת השאלה: מדוע בפסח לא קוראים את הקללות, הרי גם בפסח נידונים על התבואה? אלא שהמשנה רומזת שבעצרת נידונים על פירות האילן. דהיינו, האדם שנמשל לעץ, אף הוא נידון בעצרת על פירותיו. דהיינו, כמה פירות באפשרותו של האדם לעשות מחג השבועות של שנה זו, ועד חג השבועות של שנה הבאה. מצוות וידוי ביכורים: בעת הבאת הבכורים לכהן, מצווה מביא הביכורים, על מצוות ווידוי ביכורים. במצוות וידוי ביכורים (דברים כ', א-ט"ו), מודה החקלאי לקב"ה בבית המקדש, על כל הטובות אשר עשה ה' לעם ישראל לדורותיו. דהיינו, על הארץ הטובה, על שהוציא את ישראל ממצרים, ועל שהביא את ישראל אל הארץ הטובה, ובסיום מבקש שה' יברך את כלל עם ישראל, ואת האדמה אשר נתן לנו. וידוי הביכורים מבטא את הבעת תודתו של החקלאי לה', על כל הטובות שעשה ה' עם כלל עם ישראל במהלך כל הדורות. לפיכך נקרא חג השבועות יום הביכורים, כי בשעת הבאת הביכורים, משתף החקלאי את כלל ישראל בשמחתו הפרטית. בבחינת ישראל ערבין זה לזה. כפי שאמרו חזל: שבחג השבועות נידונים על פירות האילן (ר"ה, פ"א, משנה ב'). דהיינו, ברכת פירות האילן אינה רק עיניינו של החקלאי ועבודתו, אלא היא קשורה לכלל עם ישראל. בדומה למעמד הר סיני אשר בו חנו ישראל, "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'). כפי שנאמר: "ויחן שם ישראל". וכן נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" ( משלי, ג', י"ח). כלומר, יום הביכורים מאחד ומרומם את כלל ישראל, לפיכך הועמד "יום הביכורים" במדרגה של יום מתן תורה. הבטחון והאמונה בה' שהוא אדון הכל, האחראי גם על כל הצמחים, הגידולים והפירות, דברים הנראים כטבעיים. מלמדים על כך שישראל קבלו את התורה אל כל תוכן חייהם השגרתי, ומביעים את הוקרתם לקב"ה על כל מעשיו. לפיכך ציוותה התורה לחוג את יום מתן הביכורים, ביום מתן התורה. חג השבועות: חג השבועות הוא שמו השלישי של החג. שם זה הוא השם הנפוץ יותר מיתר שמותיו של החג. משום שחג השבועות נוגע לכל ישראל, בכל אתר ואתר, ובכל הדורות. לפי ששמו של חג השבועות נקרא כך, ע"ש בואו לאחר מלאת שבעת השבועות של ספירת העומר, הנוהגת בכל דור ודור. שנאמר, שבעה שבעת תספר לך...ועשית חג שבעות לה' אלהיך (דברים ט"ז, ט'-י'). כלומר, התורה מציינת שחג השבועות הוא תכלית הספירת העומר, ושיא השמחה על השלמת הגאולה ממצרים. לפיכך נצטוו ישראל לספור בכל דור ודור מ"ט ימים, לזכר ימי ההתעלות הרוחנית שבין יום יציאת מצרים עד יום קבלת התורה ביום החמישים, שהוא יום חג השבועות. וכן מצאנו שבחג הפסח חוגגים את השחרור מעבדות, שהיא חגיגת הגאולה משעבוד מצרים, אשר היא בבחינת גאולת הבהמה העובדת, לפיכך למחרת הפסח מקריבים את העומר מן השעורים, שהם מאכל בהמה. משם ואילך במשך מ"ט ימים עלו ישראל ברוחניות והיו ראויים לגאולה הרוחנית, שהשלימה את גאולתם הגופנית. לפיכך בחג השבועות מקריבים את קרבן הלחם מן החיטים, שהם מאכל אדם. מטעם זה נקשרו שבעת שבועות ספירת העומר לחג השבועות, יום שבו ישראל היו מוכנים רוחנית לקבלת התורה, והגיעו לשיא הקדושה. חג מתן תורה: חג השבועות מכונה גם בשם "זמן מתן תורתינו". השולחן ערוך פסק (או"ח, תצ"ד, א'): "יום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות, סדר התפילה כמו ביום טוב ראשון של פסח, אלא שאומרים את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו וגומרים ההלל". לכאורה נשאלת השאלה: מדוע לא הוזכר בתורה שחג השבועות הוא גם יום חג מתן תורה? התשובה לכך ע"פ הפשט היא: שהימים הטובים שהתורה מצווה עליהם, הם ימים בעלי תוכן משמח לכלל ישראל: בפסח ישראל שמחים על יציאת מצרים, בסוכות שמחים על היציאה מהעבדות לחרות, ביום הכיפורים שמחים כי ביום זה נמחלים כל עוונות ישראל, וחג השבועות גם הוא יום של שמחה על הקרבת לחם הביכורים, התרת התבואה החדשה לכלל ישראל, והשלמת הגאולה הגופנית של כלל ישראל בגאולה הרוחנית. לפיכך לא כונה חג השבועות בתורה בשם "חג מתן תורה" משום בראיה כוללנית, יום קבלת התורה היא עול על חלק מעם ישראל. משום שביום מתן תורה קבלו עליהם ישראל חוקים המגבילים את מכלול התנהגותם, וצמצמו מרצונם את החופש לעשות איש הישר בעיניו, וגם שהתורה נקנית בייסורין ובעוני. לפיכך אין זה כביכול יום משמח לכלל ישראל, ובמיוחד לא לעברייני ישראל. ודע, שקריאתה של מגילת רות בחג השבועות, תכליתה היא לרמז על הדרך ללמוד התורה בכל השנה. כפי שמובא במדרש: "ומה ענין רות אצל עצרת, שהיא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך, שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני". (מדרש זוטא, רות, פר' א'). כלומר, התורה פרוסה על כל החיים, לפיכך במסגרת ההכנה ליום קבלת התורה, נלמדת בחג השבועות הדרך היעילה ללימוד התורה דווקא מרות, ע"מ ללמד את ישראל ק"ו מן הגרים, שהתורה נקנית בייסורין ועוני. כינוי חג השבועות בשם "יום מתן תורה" או "זמן מתן תורתינו", מקורם בתלמוד ובהלכה. משום שמבחינת התורה, אין מצוה מיוחדת לחגיגה כללית של יום מתן תורה עצמו. גם בתקופת התלמוד, ראו חז"ל צורך לדון בשאלה, מהו התאריך המדויק שבו ניתנה תורה, ולא מתי, ואיך חוגגים את יום מתן תורה. לכן גם בהלכות מרן השו"ע, לא נאמר "יום" מתן תורתינו, אלא "זמן" מתן תורתינו. מפני שהתורה היא אינסופית, ומתחדשת מידי יום ביומו, וציוויה הם לכלל האנושות, ובתוכה נכללים כל החגים והזמנים. לפיכך לא ניתן לצמצם את חג מתן התורה ליום אחד בלבד. ודע, שהר סיני, ההר שבו נתנה תורה, איננו משמש כמקום קדוש. משום שלתורה אין מקום, כי היא אלוהית, לפיכך התורה היא מעל המציאות. יתרה מזאת התורה היא גם מעל הזמן, כפי שפירש הרש"י: "אשר אנכי מצוך היום", (ספרי) לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה שאין אדם סופנה. אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה" ( דברים ו', ו'). וכן מובא בגמ': "דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה" (עירובין נד:). לפיכך לא ניתן לחגוג את חג מתן תורה יום אחד בשנה בלבד. למרות האמור לעיל נלענ"ד שנוהג חגיגת "זמן מתן תורה", הוא בבחינת יום שמחה והתעלות לציבור המקיימים את מצוות התורה. השמחים על הזכות אשר נפלה בחלקם לקיים ולשמור את התורה ומצוותיה. בבחינת: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי, ד',ב'). וכן אמרו חז"ל: "אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו" (זבחים, קט"ז.). וכן מצאנו אצל ר' יוסף שהיה עושה יום חגיגי באופן מיוחד בחג השבועות. כמובא בגמ': "רב יוסף ביומא דעצרתא, אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים, סח:). אמנם לתורה אין יום מיוחד שבו מצווים לחגוג את קבלתה, אולם לשומרי התורה ולתלמידי החכמים העוסקים בה תדיר, ניתנו שתי הזדמנויות, לעצור את שגרת התלמוד תורה, ולחוג את מרכזיות התורה בחייהם. דהיינו, בחג השבועות הנקרא "עצרת", ובשמחת תורה הנקרא "שמני עצרת". לפיכך שמחת הת"ח ביום קבלת התורה ובשמחת תורה, היא בגדר של חיבוב מצוה. יום מתן תורה ויום קבלת התורה: חכמי התלמוד, דנו חכמים בשאלה, באיזה יום ניתנה תורה: "תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני... ודכולי עלמא - בשבת ניתנה תורה לישראל... כי פליגי - בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא... ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא" (שבת פו.), לדעת רבי יוסי, שבת שחלה בז' סיון, היא המועד המדויק של קבלת מתן תורה. ה"מגן אברהם" (מ"א, או"ח, הקדמה לס' תצ"ד), שואל: הרי ידוע שהלכה כדברי רבי יוסי, שיום קבלת התורה הוא ז' בסיון. אם כך, מדוע חוגגים ישראל את חג מתן תורה ביום החמישים בו' בסיון? המגן אברהם, מתרץ שמכאן רמז ליום טוב שני של גלויות, החל בז' סיוון, שהוא יום מתן תורה, ולפי שהיום השני הוא יום מתן תורה, נקרא החג כולו "חג מתן תורה". על תירוץ זה מקשה ה"חוק יעקב" (או"ח, ס' תצ"ד, ס"ק א'), (שבת פז:), מדוע משום יום טוב שני של גלויות ייקרא החג כולו "חג מתן תורה"? וכיצד יש בתירוצו של "מגן אברהם" ליישב את העובדה שגם בני ארץ ישראל, שאינם חוגגים יום טוב שני, קוראים לחג "חג מתן תורה"? לפיכך ה"חוק לישראל" קובע שרק ז' סיוון ראוי להיקרא "חג מתן תורה", ואילו ו' בסיוון נקרא "חג השבועות", או "חג הביכורים". נלענ"ד לתרץ את הסתירה הנ"ל בפשטות, יש להבדיל בין זמן מתן תורה, לבין "יום מתן תורה". דהיינו, מבחינת הקב"ה יום מתן תורה הוא ו' בסיון, משום ביום זה הוציא הקב"ה את התורה מחזקתו ונתנה לישראל. אולם כדברי "ר' יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו...והסכים הקב"ה עמו" (שבת פו.), כלומר, משה רע"ה מדעתו איחר את מועד קבלת תורה ביום אחד, וישראל קיבלוה בז' בסיון. לפיכך "יום מתן תורה" הוא ביום חג השבועות, ביום ו' בסיון שבו נתן ה' לישראל את התורה מבית גנזיו. ו"יום קבלת התורה" הוא למחרת יום מתן תורה, ביום ז' בסיון יום שבו קבלו ישראל את התורה בפועל. מכאן למדנו, שאין זה בידי האדם להחליט על דעת עצמו, מתי הוא מקבל עליו את התורה, אלא ברגע שהתורה ניתנה לחזקתם של ישראל, זהו המועד הקובע את יום מתן התורה, ולא יום קבלתה בפועל. כשם שהמוסר לאדם תשלום בהמחאה בנקאית, מועד התשלום נקבע ביום מסירת ההמחאה, ולא ביום הפקדתה בבנק ע"י המקבל. לפיכך חוגגים את יום מתן תורה בחג השבועות, ואין נוהגים לחגוג בז' בסיון את "יום קבלת התורה", למרות שביום זה קיבלו ישראל את התורה בפועל. הטעם שמשה רע"ה הוסיף יום מדעתו...והסכים עמו הקב"ה. משום שמשה רע"ה, אשר ידע את תכליתה ומהותה של התורה, והשפעתה על כלל הנהגותיו של כל פרט מישראל. חפץ שבני ישראל יוכלו לקבל באופן מושלם יותר את התורה, ויתכוננו עוד יום לקראת השינוי הכולל בחייהם, הניתן להם מן השמים. והקב"ה הסכים עם משה, להוסיף יום אחד בכדי שהתורה תתקבל ביום שבת קודש, אשר יש בו תוספת קדושה, כיאה לתורה הקדושה. לפיכך כאשר שבת חלה מייד אחר חג השבועות, זוכים ישראל לקדושה ההולכת ומתעצמת. דהיינו, ארבעים ושמונה שעות של קדושה: גם חג שבועות, וגם מתן תורה ושבת קודש. ודע, שאף ר' יוסף שהיה עושה יום חגיגי באופן מיוחד "ביומא דעצרתא", שהוא יום חג השבועות. דייק בלשונו לומר: "עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים, סח:). ולא אמר "אי לא יום קבלת תורה דקא עביד". דהיינו, רב יוסף חגג את יום מתן התורה ע"י הקב"ה ולא את יום קבלת התורה ע"י ישראל. ערבות הבנים: נצחיותו של חג מתן תורה באה לידי ביטוי, בערבות הבנים שהופקדה בידי ה'. כמובא בילקוט שמעוני: "בשעה שעמדו (ישראל) על הר סיני, אמר להם הקב"ה: בני אתם, אני נותן לכם את התורה, תנו לי ערבים שתקיימוה. אמרו לו: שמים וארץ. אמר להם: הרי הם מתבטלין, אלא תנו לי את בניכם. אם אינכם מקיימים אותה, שאני גוזלם מכם. שנאמר: ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (משלי פרק ו', המשך סימן תתקל"ח). לכאורה, המדרש תמוה: מדוע בחר ה' בבנים כערבים מבלי שיתנו הבנים את הסכמתם? וגם אם הבנים היו מסכימים, אולי אין הם מבינים את גודל התחייבותם? אלא נלענ"ד, שכאשר שהציע הקב"ה את הבנים כערבים, לא הציע ה' שאם יחטאו ההורים, ה' ייסר או יאבד את הבנים. לפי שכבר נאמר איש בחטאו יומת (דברים כ"א, ט"ז). אלא הצעת ה' יתברך הייתה להורים אשר לא ישמרו את התורה, ה' יעניש את הורים אלה בכך, שלא יראו נחת מבניהם באם לא יקיימו את התורה, כלשון המדרש: שאני גוזלם מכם. דהיינו, כשם שהורים אלה שכחו את תורת האל, ה' ידאג שגם בניהם ישכחו את הוריהם. ערבות הבנים מעידה על ההמשכיות ונצחיות התורה. משום שכלל ישראל בכל דור ודור הם בנים של הוריהם, ואף בניהם הם הורים לילדיהם. כך יוצא שכל שרשרת הדורות מיום קבלת התורה ועד היום אחוזה בערבות הבנים. וכן מצאנו שבשלשת ימי ההגבלה, הם ימי ההכנה למתן תורה, נצטוו ישראל: "אל תגשו אל אשה" ותרגם אונקלוס: "לא תגשו לצד אשה" (שמות, י,ט, ט"ו). דהיינו, התורה מאפשרת בחירה בין שני צדדים בלבד: או צד התורה או צד האישה ואין צד שלישי. כלומר, או קדושה או חומרנות. כאשר האדם בוחר בצד התורה, אזי גם בניו באותו צד של החיוב התורה בכבוד אב ואם. ואם ח"ו בחר לו האדם לשכוח את הברית עם ה' ולבחור בצד החומרנות, אזי גם בניו ברודפם אחר החומרנות שוכחים הם ממנו. כמאמר הנביא: "כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחר ההבל ויהבלו" (ירמיה, ב', ה'). לסיכום: נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ארבעת שמותיו של חג השבועות, מבטאים את מרכזיותו וחגיגותו של חג השבועות, בחיי עם ישראל על כל שכבותיו. משום שחג השבועות משלב את שמחתם של חקלאי התבואה, עם שמחתם של חקלאי עצי הפרי, יחד עם שמחתם של כלל ישראל, המתעטרים בשמחתם של תלמידי החכמים ושומרי התורה. בעת שילוב השמחות וההתעלות הרוחנית, נוספת גם שמחתם של האבות ובנים על ערבותם ההדדית המבטיחה את המשכיותה ונצחיותה של התורה הקדושה. יה"ר שזכנו ה' להנחיל לנו ולבנינו עד עולם את תורת האל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב אבות על אבותם..." (מלאכי, ג', כב-כ"ד). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)