| abstract
| - כל שיש לנו על מעשה תמוה זה, מעשה פינחס, מובא בי"א פסוקים, אשר גם הם מתחלקים בין שתי פרשיות. דברים פשוטים לכאורה המעוררים שאלות מהותיות: (במדבר כה 1) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (במדבר כה 2) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: כתוצאה של זנות עם בנות מואב החל העם להשתתף בטקסי ע"ז. (במדבר כה 3) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: לא עצם הזנות עם בנות מואב גורם לחרון אף אלא התוצאה הנלווית לו - הצמדות לבעל פעור. (במדבר כה 4) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל : (במדבר כה 5) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר : את ציווי ה' למשה כתנאי להפסקת חרי האף, משה מתרגם להוראה לשופטים הרגו איש אנשיו הנצמדים. מסתבר שהוראה זו לא בוצעה משום מה. (במדבר כה 6) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד : עושה רושם שבכי זה הוא בכי של חוסר אונים. למה? (במדבר כה 7) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ : מה ראה? (במדבר כה 8) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל : ותעצר המגפה ווישב חרון אף ה' יש להניח שהם זהים. למה הוחלף התנאי - במקום פגיעה בנצמדים לעבודה זרה, פגיעה בבעלי זימה? (במדבר כה 9) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף : (במדבר כה 10) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר : (במדבר כה 11) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי : המעשה של פינחס מכונה קנאות, כאשר צוין שבקנאותו זה כיוון פינחס לקנאת ה'. הגורם לקנאה זו היה, לא עצם מעשה הזנות עם בנות מואב, אלא התוצאה הנלווית לו - השתתפות בטקסי ע"ז. תהלים קו 28-30: וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים: וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה : בתהלים מעשה זה מתואר כסוג כלשהו של שיפוט- ויפלל. תלמוד בבלי סנהדרין פב.: " איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא ." סיכום של הדברים הלא ברורים: 1. משום מה ה' המיר את תנאי לכפרת החטא - מפגיעה בעובדי בעל פעור לפגיעה בבעלי זימה. 2. משום מה לעבירה זו - בעילת נוכרית - יש מעמד מיוחד. היינו, על אף חומרתה, היא לא שפיטה, לפחות לא במסלול שיפוט רגיל. 3. המתנדב לבצע ענישה חשוף ובלתי מגובה - "אין מורין לו", "נהרג עליו", "שהרי רודף הוא" 4. חוסר האונים של משה ושופטיו כעת נציע הסבר אחד לכל. בעבירות בין אדם למקום, ה' הסמיך אותנו להעניש רק במקרים קיצוניים, ברורים וחדים. או על מעשה מתוך כוונה זדונית, כמו חילול שבת שדורש התראת עדים וקבלת התראה, או על מעשה מתוך תאווה מעוותת שעוברת גבולות תאווה אנושית טבעית ומגיעה לקצה הסילוף, כמו משכב זכור ובהמה. לכן משה ושופטי ישראל היו בהרגשת חסר אונים לפני התופעה - עבודת בעל פעור לא נעשתה מתוך כוונה זדונית אלא בתור מעשה מסוג אתנן זונה. מחד גיסא, מעשה זנות היא תאווה מאוד טבעית לאדם; מאידך גיסא, תאווה מעוותת. מה עושים? וירא פינחס . כעת חייבים להגדיר מה זה "קנאי". לא לפי לשון העם, אלא לפי נתוני הנידון. זה לא "בחור עצבני שאין לא כוח לכל השטויות האלה" ולא "אחד דוּגְרי שלא דופק חשבון לאף אחד". החוק לא יכול להגדיר את כל אפשרויות החיים. אנשי החוק פועלים כשהם מגובים על ידי חוק, מערכת או ממסד. "קנאי" זה איש חוק, שפועל במצב הלא מוגדר ברורות בחוק, למען החוק, ועל אחריותו, כי אין מי שייקח אחריות. על כן ויעמוד פינחס ויפלל - עשה פעולת שיפוט כלשהי. קצת דומה לשאלה האם מותר להתנגד למעצר לא חוקי. מותר, אבל... תצטרך להוכיח לאתה צודק.
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)