abstract
| - בכמה מקומות בתורה נאמר שצריך לספר לבן על יציאת מצרים . בדברים ו 20 נאמר: כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?. הבן שואל שאלה מפורטת - הוא מבחין בין סוגים שונים של מצוות ( עדות , חוקים , משפטים ); והוא מכיר בכך שה' ציווה את כולם (אשר ציוה ה' אלהינו - ואינו מוציא את עצמו מן הכלל). מכאן הסיקו חז"ל (ב"הגדה של פסח"), שמדובר בבן חכם. על-פי התורה, יש לענות לו (ו 21-25): ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים; ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. וייתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו - לעינינו. ואותנו הוציא משם - למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ, אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' אלוהינו - לטוב לנו כל הימים, לחיותנו היום הזה. וצדקה תהיה לנו; כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, לפני ה' אלוהינו - כאשר ציוונו. הבן שאל מה הן המצוות, ובתשובה נזכרה רק מצוה אחת - המצוה לירוא את ה'; שאר התשובה אינה עונה באופן ישיר על שאלתו של הבן החכם, וכל מטרתה של השאלה היא לתת לבן את המוטיבציה ללמוד בעצמו - שיידע את חשיבותן ומעלתן של המצוות, וילמד אותן ביראת-כבוד. תשובה זו מתאימה לגישה המודרנית בהוראה - שלא ללמד את הילדים באופן ישיר, אלא רק לגרות אותם ולתת להם מוטיבציה, כך שילמדו בעצמם. אך חז"ל ( ב" הגדה של פסח") נתנו תשובה אחרת לגמרי - אמרו שצריך לומר לבן החכם " כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן " (הלכות אפיקומן קשורות לסיום הסדר, ויש אומרים שהכוונה היא שצריך ללמד אותו את כל הלכות הפסח, עד ההלכה האחרונה). מדוע שינו חז"ל מהתשובה הכתובה בתורה? ייתכן שהשינוי תלוי בתקופה:
* בימי התורה, הדגש היה על הבנת העקרונות והכללים - ומתוכם להגיע לפרטים. לכן, בחינוך הבנים הדגש היה על הכללים, בתקוה שידיעת הכללים תיתן להם מוטיבציה ללימוד הפרטים.
* אך בימי התלמוד חלה ירידה רוחנית, אנשים שקעו לתוך הפרטים הקטנים ושכחו את הכללים (ע' במאמרו של הרב קוק, "חכם עדיף מנביא", "אורות" עמ' קכ); לכן, בחינוך הבנים, נאלצו לשים את הדגש על פרטי ההלכות.
* ובימינו, ימי שיבת ציון והתחלת הגאולה, שוב יש התעניינות בכללים ובעקרונות, וגם הילדים מתעניינים יותר בעקרונות כלליים מאשר בפרטי הלכות - ואולי הגיע הזמן לחזור להדרכה החינוכית שנזכרה בתורה וללמד את הכללים.
|