| rdfs:comment
| - החכמות האמיתיות אינן מסתפקות בכך שהן לומדות תורה בעצמן - בבית או בבית המדרש; הן גם יוצאות החוצה, לרחובות, כדי לקרוא לכולם לבוא וללמוד. זוהי אחת המטרות העיקריות של ספר משלי, והיא נזכרת בשלושה פרקים לפחות:
* (משלי א20-21): חכמות בחוץ תרנה, ברחבות תתן קולה, בראש המיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר( פירוט )
* (משלי ח1-3): הלא חכמה תקרא, ותבונה תתן קולה... ליד שערים לפי קרת, מבוא פתחים תרנה
* (משלי ט1-3): חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה... שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת מובן שגם האדם עצמו צריך לבוא ללמוד, ולא לחכות לחכמה, כמו שנאמר: מדוע ישנן שלוש קריאות שונות?
|
| abstract
| - החכמות האמיתיות אינן מסתפקות בכך שהן לומדות תורה בעצמן - בבית או בבית המדרש; הן גם יוצאות החוצה, לרחובות, כדי לקרוא לכולם לבוא וללמוד. זוהי אחת המטרות העיקריות של ספר משלי, והיא נזכרת בשלושה פרקים לפחות:
* (משלי א20-21): חכמות בחוץ תרנה, ברחבות תתן קולה, בראש המיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר( פירוט )
* (משלי ח1-3): הלא חכמה תקרא, ותבונה תתן קולה... ליד שערים לפי קרת, מבוא פתחים תרנה
* (משלי ט1-3): חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה... שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת בסך הכל שמונה פסוקים שלמים מוקדשים לתיאור הקריאה של החכמה - לא ייתכן שמדובר כאן "רק" בפתיחות אומנותית לקטעים שאחריהן (כפי שכתבו ב'דעת מקרא') ; הפסוקים הללו נושאים מסר שהוא חלק בלתי נפרד מהמסר של הספר - החכמות (וגם החכמים, כמובן) צריכות לצאת החוצה ולקרוא לכולם שיבואו ללמוד. מובן שגם האדם עצמו צריך לבוא ללמוד, ולא לחכות לחכמה, כמו שנאמר:
* (משלי ב3): כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך...( פירוט )
* (משלי ז4): אמר לחכמה אחתי את, ומדע לבינה תקרא( פירוט ) אולם, אסור לחכמים להזניח את אלו שאינם באים - יש לצאת אליהם ולקרוא להם. מדוע ישנן שלוש קריאות שונות? נראה לי שכל קריאה מתייחסת לסוג אחר של תלמידים, ומסבירה את דרך החינוך הראויה לאותם תלמידים: בפרק א: " חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה; בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא; בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. עַד-מָתַי, פְּתָיִם , תְּאֵהֲבוּ-פֶתִי? וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם? וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ-דָעַת?! ... ": החכמה פונה אל הפתיים בגוף שני, ומדברת על הלצים והכסילים בגוף שלישי; מכאן שהפניה היא אל הפתיים בלבד - אין טעם לדבר עם לצים וכסילים (כך נאמר גם במשלי ט7-8: יוסר לץ לוקח לו קלון... אל תוכח לץ פן ישנאך..., כג9: באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מיליך); החכמה פונה אל הפתיים הנמצאים בחברתם של לצים וכסילים, ומנסה לשכנע את הפתיים להתרחק מהחברה הרעה, ולבוא ללמוד חכמה (א23): תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי, הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. פתיים הם אנשים שמתפתים בקלות , ונראה שהם לא משתכנעים מדברי החכמה - החברים שלהם מפתים אותם ללכת איתם. כדי להתמודד עם הפיתויים, החכמה צריכה להשתמש באמצעי נגדי - איומים (א24-33): יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי; וְתוֹכַחְתִּי, לֹא אֲבִיתֶם. גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק; אֶלְעַג, בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כשאוה (כְשׁוֹאָה), פַּחְדְּכֶם - וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה יֶאֱתֶה; בְּבֹא עֲלֵיכֶם, צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי, וְלֹא אֶעֱנֶה; יְשַׁחֲרֻנְנִי, וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת; וְיִרְאַת ה', לֹא בָחָרוּ. לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי; נָאֲצוּ, כָּל-תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ, מִפְּרִי דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ראו: שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו . בפרק ח: הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ; בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד-שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת; מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה; הפתיחה דומה לפרק הקודם, אולם בהמשך, האוירה היא שונה לגמרי: חלק גדול מהפרק מדבר על אנשים נכבדים וחשובים (ח14-18): לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים , כָּל- שֹׁפְטֵי צֶדֶק .... עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי; הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה; ויש אומרים שגם בתחילת הפרק (ח4): אֲלֵיכֶם, אִישִׁים , אֶקְרָא; וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם , הפניה היא אל אנשים חשובים - כמשמעות המילה "אישים" בלשון ימינו ( כך פירש מלבי"ם ; לא מצאתי לכך ראיות בלשון המקרא, אבל הפירוש מתאים לתוכן הפרק). בפסוק הבא נזכרים פתיים וכסילים (ח5): הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, אך מסגנון הפסוק נראה שגם כאן הפניה היא אל האנשים החשובים - אלה שתפקידם להורות וללמד - שיגרמו לפתיים ולכסילים להבין ( פירוט ). בפרק זה כמעט ואין איומים - יש רק דיבורים ישירים על חשיבות החכמה, ובמיוחד על חשיבות ההוראה - ראו הוראה חשובה יותר ממצוות אישיות . בפרק ט: " חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ; אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא - עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת; מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה; חֲסַר-לֵב אָמְרָה לּוֹ ..."; החכמה פונה אל פתיים = שמתפתים בקלות ואל חסרי-לב = שאינם מסוגלים לחשוב ; הפניה מזכירה את הפניה בפרק א, אלא שכאן לא נזכרים לצים וכסילים בחברתם של הפתיים, כך שנקודת הפתיחה של החכמה כאן היא טובה יותר; לכן, החכמה לא צריכה להשתמש באיומים, אלא רק בפיתויים חיוביים - לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי; וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי: החכמה מזמינה את הפתיים לסעודה שהכינה להם בביתה . לאחר מכן משתמשת החכמה בפיתוי שכלי - היא מסבירה לפתיים וחסרי-הלב למה כדאי להם להתרחק מחבריהם מפרק א, הפתיים שנמצאים בחברת הלצים: עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ; וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה, כי יֹסֵר לֵץ--לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן; וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ: ראו עד כמה קשה להיות בחברת לצים - אי אפשר להתווכח איתם ; לדבר עם חכמים זה הרבה יותר נעים, אתם יכולים להתווכח איתם והם יאהבו אתכם ואפילו יבקשו לשמוע עוד: " והמסקנה - צריך לעשות כל מאמץ אפשרי, בכל מצב, כדי להציל את הפתיים ולהביא אותם ללמוד חכמה:
* יש לפנות אל הפתיים הנמצאים בחברה רעה, ולהשתמש לשם כך אפילו בכלי הכואב ביותר - איומים (כמו בפרק א);
* יש לפנות אל האנשים החשובים, ולבקש מהם שיעזרו לפתיים להבין (כמו בפרק ח)
* ויש לפנות אל הפתיים המתלבטים בין החכמה לבין הכסילות, ולהשתמש לשם כך בפיתויים חמריים ושכליים (כמו בפרק ט). ראו: האם יש לקיים שיעורי תורה באמצע הרחוב?
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)