| abstract
| - אסטרולוגיה היא חכמה שבאמצעותה יכול האדם המאמין והמכיר אותה לדעת את העתיד . קיימות שיטות נוספות לניבוי העתיד כגון :
* העלאה באוב .
* התבוננות בעופות .
* כשפים .
* ניחוש, קסמים וכו' . בדורות האחרונים נוספו: קריאה בכף היד ובקלפים, התבוננות בספלי קפה ועוד שיטות . לאחרונה נוסף גם הצופן המקראי – השיטה מתבססת על רמזים במקרא המתגלים על ידי חוקי הדילוגים של אותיות, מילים או פסוקים במקרה. בשיטה זו מתגלה לכאורה העתיד, לאחר שהמאורע התרחש, אולם לדעת התומכים בשיטה זו הרי שהרמז מצוי כבר במקרא מקדמת דנא . מה התייחסות חז"ל לנושא זה ? במקורותנו – יש דעות לכאן ולכאן. אבן עזרא והרמב"ן – מקבלים את האסטרולוגיה (חכמת האצטגינות) ! אולם גם הם אוסרים את השימוש בהם מטעמים של עבודה זרה (ע"ז). במקרים רבים קיים גבול דק ביותר בין ההיתר ההלכתי מבחינתם, לבין ע"ז. הרמב"ם – רואה בכל השיטות הללו הבל ורעות רוח ! הרמב"ן - הכיר את חכמת הנסתר והאמין בה – הוא מפרש הרבה מקומות בתורה ע"פ הקבלה והסוד. כבסיס לתורת הקבלה מונח העיקרון – כי מלכות הרקיע כמלכות הארץ וקיים יחס גומלין והשפעה הדדית ביניהם. יסוד הרעיון הוא – שישנם שלשה עולמות, השפל – הוא עולמנו, האמצעי - כוכבים ומזלות והעליון הוא הרקיע – מקום מושבו של הקב"ה. העולם האמצעי שולט בעולמנו על ידי עצם התנועה של גרמי השמים שלו. למה הדבר דומה ? לעליונותם של בעלי החיים על הדומם בעולמנו השפל , כך הכוכבים והמזלות עליונים עלינו. הרמב"ם (בעיקר בספרו מורה נבוכים) שלל מכל וכל תפיסה זו (למרות שחי בימי הביניים), בתשובה לשאלה של חכמי הקהל בעיר מרשיליא הוא כותב שלמד את כל ספרי האסטרולוגיה שתורגמו לערבית ואין בעולם מאמר בנושא זה שהוא לא קרא. ומסקנתו היא : האסטרולוגיה אינה דבר חוכמה אלא טיפשות ורק פתי יאמין לכל דבר. הערכתו המסוימת לאסטרולוגים – נבעה רק מתוך ידיעתם לערוך את החישובים של תנועות הכוכבים. חישובים אלו היו נחוצים בין השאר גם לקביעת הלוח העברי. שיטה זו שונה בתכלית השינוי מהאסטרולוגיה מאחר והיא מבוססת על התורה עצמה – כפי שניתנה ע"י הקב"ה לישראל במעמד הר סיני, אולם השאלה המרכזית היא - האם גילה ה' את סודו ליראיו (או ליתר דיוק - לבעלי המחשב המתאימים) או לא ? הבעיה המרכזית ביסוד שיטת הצופן המקראי היא בהיותה מבוססת על חוקיות מסוימת (לפי נושא) של הספרים, הפרקים והפסוקים, מילים ואותיות, כולל יתרות וחסרות כפי המתואר במקרא ! אולם הרי ידוע שהמקרא כפי המסורת שבידינו אינו כפי שניתן בהר סיני !! במהלך הדורות התחוללו בו שינויים (במקביל לצופן הגנטי) – מוטציות. אם אכן גילה ה' את סודו בדרך הדילוגים מדוע הוטמן הצופן דווקא במוטציה שבידנו ולא במוטציה אחרת? אם יש משמעות לשיטת הדילוגים , היו צריכים ממציאי השיטה להתייחס לבסיס הנתונים כפי שניתנו בסיני והרי איננו יודעים מהו. העובדה שהיו שינויים במסורה – אנו לומדים מחז"ל :
* לפיכך נקראו ראשונים סופרים , שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים האות ו' במילה "גחון" (ויקרא י"א) – זהו חציין של אותיות בתורה . "דרש דרש" (ויקרא י) – חציין של תיבות . "והתגלח" (ויקרא י"ג) – חציין של פסוקים . "יכרסמנה חזיר מיער" (תהילים ע"ח) האות ע' במילה יער – חציין של תהילים . מסכת קידושין (דף ל"א) בגמרא – מובאת שאלת ר' יוסף האם אכן ו' דגחון – היא חציין של אותיות, אמרו ניקח ספר תורה ונמנה ולא נמצא מתאים . אמרו שם חכמים , אותם סופרים היו בקיאין "בחסרות ויתרות" ואילו אנו לא בקיאין . אח"כ באופן דומה הגמרא אומרת ש"גם בפסוקים אנן לא בקיאין", כדוגמא מביאים את הפסוק "...ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אילך בעב הענן..." (שמות י"ט) אמר רב אחא בר אדא "...במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסיקי ..." כלומר בארץ ישראל חלקו פסוק זה ל- 3 פסוקים, לעומת בבל ששם הוא היה יחידה אחת! כלומר שינו את מספר הפסוקים מפני שהמסורה השתבשה עם הדורות. (ב)יתרה מכך ע"פ המסורה שבידנו כיום , גם ...ו' דגחון אינה אמצע התורה באותיות וקיימת סטייה ניכרת. נביא מספר דוגמאות לשינוי מספר האותיות בתורה כפי שמופיע בגמרא : בשאלה האם חטא פנחס (בני עלי הכהן – חפני ופנחס), עוסקת הגמרא מסכת שבת (דף נ"ה, עמוד ב), בשמואל א' נאמר "... ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי הכהן ..." , שואלת הגמרא (שם) אם אכן פנחס חטא , מדוע הכתוב מייחסו ? שהרי בד"כ מי שחטא הכתוב לא מונה את שמו בייחוס ? כמו שמופיע בפסוק " ... יכרית ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות ..." , אם ישראל הוא – לא יהי לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה בן מגישי מנחה. והיות והכתוב כן מנה את פנחס בייחוס הכוהנים , מכאן שפנחס בן עלי הכהן לא חטא . שואלת הגמרא והרי בכל זאת הכתוב מתאר את חטאם "... אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד ..." (שמואל א ,פרק ב' ,פסוק כ"ב) אלא מתקנת הגמרא צ"ל "ישכבן" –בלשון יחיד (אחיו השני - חופני), מקשה הגמרא והרי כתוב (שמואל א' ב) "... אל בני כי לא טובה השמעה ..." , אמר ר' נחמן "בני" כתיב בלשון יחיד ולא "בני" בלשון רבים וכן מופיעה שם המלה "מעבירים" וצ"ל מעבירם" וכן עוד מקומות. באופן כזה מספר האותיות מסיני אינו ברור ותלוי במסורה. וכן באברהם "... ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברם מתנות ...," (בראשית כ"ה) , כותב רש"י חסר כתיב, שלא הייתה אלא פלגש אחת (פלגשים ללא יוד) וכן במנורה "... ועשית מנרת זהב טהור.. מקשה תיעשה המנורה ..." כותב האבן עזרא שבספרי ספרד וצרפת מופיעה המילה תיעשה ללא יוד , כלומר " תעשה " . מסקנה : ברור אם כן שהמסורה עברה גלגולים רבים ולכן אין משמעות לצופן המקראי ויש להתייחס לכך כמו פרפראות לתורה, כגון גימטריות שאינם משמשות להוכחת דברים אלא לשם הקלה ללומד בזכרון הדברים. מכאן שממצאי הדילוגים הן לכל היותר כמו גימטריות החסרות כל משמעות נבואית.
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)