| rdfs:comment
| - התיאורים בפרשת פילגש בגבעה דומים מאד לתיאורים בפרשת סדום: הדמיון בין הפרשיות בוודאי בא להדגיש את חומרת החטא של אנשי הגבעה – הם התנהגו ממש כמו אנשי סדום הידועים לשמצה. אבל למרות הדמיון, ה' יתברך לא התייחס לשתי התופעות באותו אופן: את סדום הוא השמיד לגמרי, באש וגפרית מהשמים, ואת הגבעה הוא בכלל לא השמיד (בנ"י אמנם באו והכו את בני בנימין, אבל זה היה מיזמתם, וזו גם לא היתה השמדה מוחלטת כי שבט בנימין המשיך להתקיים). כדי להסביר את זה ניסו המפרשים (רמב"ן, אברבנאל, מלבי"ם ועוד) להראות שהפרשיות האלו לא לגמרי זהות. בפרשת סדום יש כמה דברים שעושים אותה חמורה יותר מפרשת הגבעה: מזה נובעים עוד כמה הבדלים: ]
|
| abstract
| - התיאורים בפרשת פילגש בגבעה דומים מאד לתיאורים בפרשת סדום: הדמיון בין הפרשיות בוודאי בא להדגיש את חומרת החטא של אנשי הגבעה – הם התנהגו ממש כמו אנשי סדום הידועים לשמצה. אבל למרות הדמיון, ה' יתברך לא התייחס לשתי התופעות באותו אופן: את סדום הוא השמיד לגמרי, באש וגפרית מהשמים, ואת הגבעה הוא בכלל לא השמיד (בנ"י אמנם באו והכו את בני בנימין, אבל זה היה מיזמתם, וזו גם לא היתה השמדה מוחלטת כי שבט בנימין המשיך להתקיים). כדי להסביר את זה ניסו המפרשים (רמב"ן, אברבנאל, מלבי"ם ועוד) להראות שהפרשיות האלו לא לגמרי זהות. בפרשת סדום יש כמה דברים שעושים אותה חמורה יותר מפרשת הגבעה: 1.
* ההבדל העיקרי הוא במניע:
* אנשי הגבעה פעלו מתוך תאווה גופנית: הם פשוט רצו לדעת מישהו, לא משנה מי (קשה להבין איך זה יכול להיות שכל-כך הרבה אנשים בבת-אחת יקבלו התקף כזה של תאוה; אולי הם חלו במחלת-נפש מידבקת); לכן, כשהלוי הוציא אליהם את פילגשו, הם הסתפקו בה.
* אבל אנשי סדום פעלו מתוך עיקרון: היה להם "חוק יסוד – שמירה על משאבי העיר", ועל-פיו חוקקו כמה חוקים שנועדו להרחיק אורחים מהעיר, כדי שלא יבזבזו משאבים (כך אומר הנביא יחזקאל (טז 49): הנה זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה...). אחד החוקים האלה היה – שבכל פעם שמגיע אורח, כולם מתאספים ואונסים אותו. לכן הם בשום-אופן לא היו מוכנים לקבל את בנותיו של לוט כתחליף. הם גם אמרו ללוט בפירוש למה הם לא מוכנים:" האחד בא לגור וישפוט שפוט!?" איך אתה, שבאת מבחוץ, מעז להציע שינויים בחוק!? (אמנם, בנות לוט כנראה הבינו אחרת את הסירוב שלהם ). מזה נובעים עוד כמה הבדלים:
* לוט לקח את אורחיו בדרך עקיפה: " סורו נא אל בית עבדכם... ויסורו אליו ", כי הוא ידע שהמעשה שלו מנוגד לחוק. אבל האיש הזקן הביאהו לביתו בדרך הרגילה, כי בגבעה לא היה חוק נגד הכנסת אורחים [מלבי"ם].
* לוט לא רצה לתת לאורחיו לרחוץ את רגליהם מיד כשהם נכנסו אליו, כדי שאם השוטרים יתפסו אותו על-חם – הוא יוכל להגיד 'הם הגיעו אלי רק עכשיו! תראו, עוד יש להם אבק על הרגליים!' ואז העונש יהיה פחות חמור. לכן הוא אמר להם ולינו ורחצו רגליכם [רש"י]. בסוף, כמובן, הם לא הספיקו לרחוץ את רגליהם בכלל – כי טרם ישכבו, ואנשי העיר... נסבו על הבית, ומיד לאחר מכן הם התחילו להתארגן לנטישה ולהשמדת המקום. האיש הזקן, לעומת זאת, נהג עם אורחיו באופן המקובל: וירחצו רגליהם, ויאכלו וישתו ( קודם רוחצים רגליים כדי להתרענן ורק אז יושבים לאכול ), כי בגבעה לא היה חוק נגד הכנסת-אורחים.
* יש גם הבדל כמותי בין המקרים: בסדום נאספו כל אנשי העיר ( כל העם מקצה ), ובגבעה נאספו רק חלק מאנשי העיר, שהיו אנשי בני-בליעל [רמב"ן]; מהמספרים הכתובים בפרק הבא נראה שבגבעה היו רק 100 בני בליעל .
* אחד מהסעיפים של "חוק יסוד – שמירה על משאבי העיר" התיר לאנשי-סדום להשתמש בכוח כדי לאכוף את החוק. ואכן לאחר שלוט לא נכנע -- ויגשו לשבור הדלת. לוט ידע מראש שהם ישתמשו בכוח, ולכן כשיצא אליהם הפתחה – הדלת סגר אחריו כדי לחסום אותם (לפחות באופן זמני). אבל אנשי הגבעה לא היו עד-כדי-כך אלימים: הם לא העזו להיכנס לתוך ביתו של האיש הזקן בלי רשות. לכן הוא לא היה צריך לסגור את הדלת [מלבי"ם?].
* האיש הזקן אומר לבני-הבליעל: " אל תעשו את הנבלה הזאת!". הוא יודע שהם פועלים מתוך תאווה ולא על-פי חוק, ולכן בעצם הם יודעים שהמעשה שהם רוצים לעשות הוא מעשה נבלה. אבל לוט אומר רק " רק לאנשים האל אל תעשו דבר", הוא לא יכול להגיד שזו נבלה, כי אצל אנשי-סדום המעשה הזה לא נחשב לנבלה – הוא נחשב ל'אזרחות טובה'. [רמב"ן?]
* האיש הזקן יודע שהמניע של אנשי-עירו הוא התאווה הגופנית, ולכן הוא אומר להם בפירוש ...אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם... (עינוי = אונס). אבל לוט יודע שאצל אנשי-סדום התאווה היא לא המניע העיקרי, ולכן הוא לא מוציא את בנותיו כדי שיאנסו אותן אלא רק בתור כופר-נפש – שתי בנות תמורת שני האורחים: ...אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם.... ועמוס עזריה ממושב בית-גמליאל הציע עוד סימן להבדיל בין הפסוקים: לדבריו, התורה בד"כ מקפידה להשתמש בסיומת "ן" לנקבה, ולכן בדברי לוט כתוב "אתהן ", "להן". לעומת זאת בשאר התנ"ך לא-כל-כך מקפידים על זה, ולכן בדברי האיש הזקן כתוב "אותם", "אותם", "להם". והנה עוד כמה סימנים כדי להבדיל בין שאר הפסוקים הדומים:
* אצל לוט היו שני אנשים ואצל האיש הזקן היה רק איש אחד (הפילגש והנער נספחים אליו). לכן:
* אנשי-סדום אומרים "איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם!" ולוט אומר להם "...רק לאנשים האֵל אַל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי...";
* לעומת זאת, אנשי הגבעה אומרים " הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו!" והאיש הזקן עונה להם "...אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי אל תעשו את הנבלה הזאת...".
* לוט אומר " אל נא אחי תרעו " ('אל' אחת) והאיש הזקן אומר " אל אחי אל תרעו נא " (פעמיים 'אל'). הנה סימן דמיוני מתוך "הבדלה בין פסוקים דומים" מאת עמוס עזריה ממושב בית-גמליאל פעמיים 'אל' זה ביחד 'אלאל' וזה נשמע כמו 'אל-על'. האיש הזקן גר בגבעה. ברור שהוא לא טיפס על הגבעה כל יום, הרי הוא היה זקן, אז איך הוא הגיע לשם?.. ]
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)