| abstract
| - בס"ד י"א סיון התשס"ו בהעלותך-הדרך להתמודדות עם קשיהם של הגר והחוזר בתשובה - להצלחת אילן מדר מכפר שלם - בפרשת בהעלותך מתארת התורה את השלמת חנוכת המזבח, הסמכת הלוים, הנוהלים והסימנים של מסעות בני ישראל במדבר, והתחלת מסע בני ישראל לארץ ישראל. התורה קוטעת את תאור מסעם של כלל ישראל, ומכניסה את פרשת "חובב" שהיא לכאורה ענין פרטי של משה וחותנו. בדו-שיח קצר מפציר משה רבנו בחובב - הוא יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל: וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך (במ' י', כ"ט-ל"ב). לפי הפשט חובב משיב בשלילה לבקשתו של משה (פס' ל'), ומשה ממשיך לנסות לשדלו (בפס' ל"א-ל"ב), תשובת חובב לשידול נוסף זה, אינה ניתנת בפרשת בהעלותך. נראה לכאורה כי דו שיח זה מיותר וחסר תועלת מעשית, במיוחד לנוכח העובדה שכבר בפרשת יתרו נאמר: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (שמות, י"ח, כ"ז). לפיכך נלענ"ד לומר שהתורה באה ללמדנו מדברי משה רע"ה לחובב חותנו, כי יש לעצור את המסע, לצורך התמודדות עם הקשים הטבעיים של הגר והחוזר בתשובה בכל דור ודור, ולעשות מעשים אשר יקלו עליהם את ההצטרפות למחנה ישראל, במנותק מתוצאותיהם. דהיינו, בפרשת "חובב" יתרו מהוה את הסמל לגרים, והתנהגות כלפיו מלמדת את דרך התורה לאהבת הגר, וכל שכן לאהבת החוזר בתשובה. כפי שמבואר להלן: א. ייחודו של יתרו. ב. מורשת יתרו. ג. הכפילות והסתירה שבסיפור עזיבתו של יתרו. ד. בקשתו הראשונה של משה מיתרו. ה. סירובו של יתרו לבקשתו הראשונה של משה. ו. בקשתו השניה של משה מיתרו. ז. תגובת יתרו לבקשתו השניה של משה. ח. יחסה של התורה לגרים. ייחודו של יתרו: יתרו שימש כאחד משלשת יועציו הבכירים של פרעה. כשהחליט פרעה לשעבד את ישראל, התנגד יתרו לשעבוד ישראל ע"י המצרים, ולכן עזב את משרתו הבכירה וברח. כאמור בגמ': "יתרו שברח, זכו בניו לישב בלשכת הגזית" (סנהדרין קו.). בהמשך אירח יתרו בביתו את משה הנמלט מחרב פרעה, למשך עשרות שנים, ונתן למשה את ציפורה בתו לאשה, ואף נתן בידיו את צאנו. לאחר מכן מספרת התורה, כי יתרו נתן גם לאלעזר בן אהרן הכהן, את אחת מבנותיו לאשה. למרות פועלו העקיף של יתרו למען ישראל ומנהיגיו, מתייחסת התורה ליתרו כעובד ע"ז, כפי שפירש הרש"י (שמות, ו' כ"ה.): מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו" (ב"ב, ק"ט:), משום שיתרו עדין לא התגייר. לאחר מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, עזב יתרו את כבודו, רכושו,משפחתו, עמו ודתו, והתגייר מתוך אהבת ה' יתברך. שנאמר: "על כן עלמות אהבוך', בא יתרו לקול השמועה ונתגייר" (רש"י-שיה"ש, א', ג'). בטרם בואו שלח יתרו שליח למשה חתנו, ובו הביע את חששו מקבלת הפנים של משה רע"ה, באומרו: "אם אין אתה יוצא בגיני, צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה" (רש"י-שמות, י"ח, ו'). אך למרות חששו של יתרו, קיבלהו ישראל באהבה רבה, והושיבוהו במחיצת משה, אהרן ושבעים הזקנים. וכן מובא במדרש שיתרו נתחבב גם על ה', עד ששבעה שמות נקראו לו, כדי לציין את מעשיו הטובים: יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, חבר, פוטיאל, קני. יתר שהותיר פרשה אחת בתורה, יתרו שייתר במעשים טובים, חובב שהיה חביב למקום, רעואל שהיה כריע למקום, פוטיאל שנפטר מעבודה זרה, קני שקנא לשמים וקנה לו תורה, חבר שנעשה כחבר למקום (מכילתא, פר' יתרו פרשה א). יתרו שהיה הגר הראשון שהצטרף לעם ישראל לאחר יציאת מצרים, הצטרף למסע בני ישראל במדבר סיני השומם, אכל את המן, שתה מבארה של מרים, וראה בעיניו את ענן ה' ההולך לפני מחנה ישראל לנחותם הדרך. למרות זאת חזרה התורה להתיחס ליתרו באופן הופכי, כפי שפירש הרש"י (שמות, י"ח', ט'): ויחד יתרו, וישמח זהו פשטו, ומ"א נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבוד מצרים" (סנהדרין, צד:). אף יתרו התייחס להצטרפותו בהופכיות. דהיינו, מחד גיסא יתרו הצטרף לישראל מתוך שיכנוע, עד שהכריז בריש גלי: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים". ומאידך גיסא, סירב יתרו באופן חד משמעי לבקשת משה, להמשיך ללכת עם ישראל כדי להכנס לארץ ישראל, מבלי שיחשוש שמא בגין מעשהו זה, יתרחקו גרים מישראל, ויתמעט כבוד שמים. כמובא במדרש: כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום? ואין אתה אלא ממעט, כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה?! (ילקוט שמעוני, במדבר,פר' י', סי' תשכו). למרות זאת, התחנן וצוה משה ליתרו: "אל נא תעזב אתנו". כלומר, מחד גיסא, אל תעזוב מלשון צו. ומאידך גיסא, נא השאר בלשון בקשה. משום שלנגד עיני משה עמדה החשיבות שהתורה מיחסת לקרוב גרי הצדק, ולהטמעתם בישראל. מורשת יתרו: יתרו זכה שפרשת יתרו הכוללת בתוכה את תיאור קבלת התורה נקראה על שמו לנצח. משום שבטרם קבלת התורה נתן יתרו לתורה השמיימית את הצד האונברסלי, ע"י שיתר שתי פרשיות הכתובות בתורה למפרע. דהיינו, יתרו יתר את פרשת "ואתה תחזה" שעניינה מינוי דיינים רבים, כדי לקצר לישראל את תהליך המשפט, ובכדי לברר את הדין בסדרי משפט מן הקל אל הכבד, ע"י שרי עשרות שרי מאות וכו'. וכמו כן נלמדה מיתרו ההלכה: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה...גמ': מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו" (ברכות נד.). וכן "אמר דוד: גר אחד היה יתרו בין שש מאות אלף, ואמר: ברוך ה' אשר הציל אתכם. גנאי גדול הוא זה לכל ישראל, ואני הריני מוסיף לברך את הקב"ה יותר מיתרו (רש"י-דבה"י א', כ"ט, י'). למרות היות הפרשיות שיתר יתרו, פשוטות ומחויבות המציאות, זיכתה התורה את יתרו הגר ביתור פרשה בתורה, למרות שיתרו הציג את פרשת הצעתו בהופכיות: מחד גיסא בדרך של ענוה ויראת שמים. באומרו: "איעצך ויהי אלהים עמך, אמר לו: צא המלך בגבורה (בה')" (רש"י-שמות, י"ח, י"ט). ומאידך גיסא, בדרך של הפחדה והתנשאות. באומרו :"וצוך אלהים ויכלת עמוד, המלך בגבורה (בה'), אם יצוה אותך לעשות כך, תוכל לעמוד (מכילתא). ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ג). ע"מ ללמדנו שלמרות ההופכיות שבגישות יתרו הגר, שהתפצלה בין ענוה להתנשאות, התורה אימצה את החיוב שבו, והתמודדה עם השלילה שבתכונותיו באמצעות חיבה יתרה. הכפילות והסתירה שבסיפור עזיבתו של יתרו: בפרשת יתרו נאמר: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, לגייר בני משפחתו" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ז). לעומת זאת בפרשת בהעלותך מבקש משה מיתרו: "אל נא תעזב אתנו, אין נא אלא לשון בקשה. שלא יאמרו: לא נתגייר יתרו מחבה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ. עכשיו שראה שאין להם חלק, הניחם והלך לו" (רש"י-במדבר י', ל"א). לדעת הרש"י שתי עמדותיו הסותרות של משה אירעו באותו מעמד, ואין מוקדם ומאוחר בתורה (רש"י-בראשית, ו', ג'). וכן כתב הרש"י: "שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן: וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה: (במדבר י') נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו. ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך, היכן מצינו שחזר? וא"ת שם לא נאמר יתרו, אלא חובב ובנו של יתרו היה? הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד) מבני חובב חותן משה (רש"י-שמות, י"ח, י"ג). את הסתירה בעמדת משה הכתובה ברש"י ניתן לתרץ בכך שדברי משה נאמרו בהתאם לשינויים בנימוקיו של יתרו. שכן מצאנו שיתרו נימק את סירובו בשני נימוקים: "אל ארצי ואל מולדתי, (ספרי) אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי" (רש"י-במדבר י', ל"א). כלומר, יתרו נמק את רצונו לעזוב את ישראל בשתי סיבות: הסיבה הראשונה הייתה גשמית, בשביל נכסי. דהיינו, רצונו לחזור לחיי שלווה ועושר בביתו אשר בארצו ומולדתו. והסיבה השניה הייתה רוחנית, בשביל משפחתי. דהיינו, רצונו לגייר גם את בני משפחתו (ש"ח). לפיכך לסיבתו הרוחנית של יתרו, הסכים משה מייד, ושלח את יתרו לגייר את בני משפחתו. אך לסיבתו הגשמית של יתרו, אשר בקש לשוב לנכסיו כאמור בפרשת בהעלותך, התנגד משה, ובקש מיתרו שלאחר גיור בני משפחתו יחזור ויצטרף למסעם של ישראל לארץ, ע"מ להראות לישראל שגיורו נבע מאהבת ה' התורה וישראל, ולא למען קבלת חלקת אדמה בארץ ישראל. לפיכך התורה הדגישה את הפיצול בנימוקיו של יתרו, באמצעות כתיבתה הכפולה פרשת עזיבתו של יתרו, אשר חייבה את משה להגיב שתי תגובות מנוגדות כביכול. מכאן למדנו שאין להתיאש מהרהוריו השליליים של הגר, אלא יש צורך לחזק את הגר, כדי שיאמץ את הרהוריו החיוביים, ויביאם לכלל מעשים טובים. בקשתו הראשונה של משה מיתרו: בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, "בחודש השני בעשרים בחדש" (במדבר,י', י"א), לאחר קבלת התורה, בנין המשכן, ההתארגנות וסידור שבטי ישראל בארבע מחנות, כשיתרו והערב רב ממוקמו במחנה נפרד מחוץ למחנות ישראל, החל מסעם של כל המחנות לארץ ישראל המובטחת. ברגע היסטורי זה פנה משה לחותנו יתרו בבקשה: "לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל" (במדבר,י', כ"ט). פניתו הראשונה של משה ליתרו, מורכבת משני חלקים: האחת פניה רוחנית: הצטרף אלינו למסע ללא כל תמורה. שנאמר: "לכה אתנו". והשניה פניה גשמית: הצטרף אלינו למסע בעבור הטבות גשמיות כלליות, שתקבל מאיתנו כמובטח לישראל מאת ה'. שנאמר: "והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל". כלומר, בשל חששו של משה שיתרו ימאן להצטרף לבני ישראל, מטעמים רוחניים בלבד. הוסיף משה לפנייתו הבטחה חומרית ליתרו, לפיה יתרו יקבל מן הטוב המובטח לעם ישראל, מפי ה' בכבודו ובעצמו. כלומר, משה רע"ה נקט בגישה כפולה בעת בקשתו מיתרו. דהיינו, מחד גיסא, פניה לרוחניותו של יתרו. ומאידך גיסא, הצעה חומרית נדיבה ומובטחת. משה נקט בגישה זו על מנת להבטיח את הצטרפותו של יתרו למסע, בין שהדבר יעשה לשמה ובין שדבר יעשה מתוך שלא לשמה, או במשולב. בגישה זו הוכיח משה כי עם ישראל אוהב את הגרים ושמח לצרפם אליו, אף במחיר חומרי גבוה. סירובו של יתרו לבקשתו הראשונה של משה: בתגובה לפנייתו הראשונה של משה מגיב יתרו נחרצות: "ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר,י', ל'). כלומר, תגובת יתרו מתייחסת לשני חלקיה של בקשת משה: לפניתו של משה להצטרפות יתרו למסע על בסיס רוחניות, ללא כל תמורה. מגיב יתרו: "לא אלך" עם ישראל, אלא אלך לגייר את משפחתי אשר במדין. לפניתו של משה להצטרפות יתרו למסע על בסיס הטבות גשמיות, שערבות ה' בצדן. מגיב יתרו: "אל ארצי ואל מולדתי אלך". וכן פירש הרש"י: "אל ארצי ואל מולדתי, (ספרי) אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי" (רש"י-במדבר י', ל"א). כלומר, גם בסירובו זה של יתרו ניתן להבחין בגישתו ההופכית של יתרו. כלומר, מחד גיסא, מגלה יתרו כי הסבה העיקרית לסירובו להצטרף למסע עם ישראל, היא חומרית. דהיינו, הפחד מפני חיים עלובים ודחוקים על חשבון ההטבות המובטחות לישראל. יתרו המעדיף את החזרה לחיי שלוה בארצו, ולחיי כבוד עם נכסים עצמאיים, הכוללים שתיית יין מכרמו דוקא, ולא מכרמם אחרים. וכן מובא במדרש: "ויאמר אליו לא אלך. אמר לו: אם מפני ארץ ונכסים איני בא, יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה. אבל אני יש לי ארץ, ויש לי נכסים, ויש לי משפחה, ודיין הייתי בעירי. ואם איני הולך מפני ארצי, אלך מפני נכסי, ואם איני הולך מפני נכסי, אלך מפני מולדתי ! אמר לו: 'למחר כשתיחלק ארץ ישראל לשבטים, איזה שבט מכם, שיתן לי כרם אחד בתוך שלו? אלא, הריני הולך לארצי ואוכל פירות ושותה יין מכרמי! (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י', סימן תשכו). מאידך גיסא, מוסיף יתרו לטענתו החומרית, סיבה רוחנית, לפיה שובו לארצו יאפשר לו להפיץ את התורה ויראת ה' למשפחתו, תוך כדי ויתור מצידו על ההטבות והמעלות הרוחניות העתידיות, אשר הובטחו לו ע"י משה חותנו. נימוקי יתרו לדחיית בקשתו של משה, מלמדים כי בתוך עמקי נשמתו של הגר או חוזר בתשובה, קיימת התמודדות מתמדת וחששות מסביבתם החדשה. לפיכך נאלץ משה לשנות את בקשתו מיתרו. ' בקשתו השניה של משה מיתרו: משה רע"ה מתמודד עם סירובו של יתרו, אשר כללה בעיקרה את הנימוק החומרני המיידי. משה לא נרתע, ולא התיאש מנימוקו החומרני של יתרו לבקשתו הראשונה, אלא משה הוסיף נימוקים אחרים, והפציר ביתרו: "ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". כלומר, משה מזהה שעיקר טענתו של יתרו נובעת מהפגיעה הרגשית של יתרו, בעקבות חלוקת ישראל לשבטים, דגלים ומחנות, כשהגרים כולל יתרו מוקמו מחוץ לשלשת המחנות. לפיכך הדגיש משה ליתרו כי בקשתו היא בשמם של כלל ישראל, כולל התוספות לבקשתו הראשונה מיתרו, והטיעונים נוספים: בתחילה מפנה משה את תשומת לבו של יתרו, להבט הציבורי, והמסר השלילי שמובנה בנטישת יתרו את העם במדבר. באומרו: "אל נא תעזב אתנו, אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה. סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו" (רש"י-במדבר, י', ל"א). לאחר מכן מדגיש משה בפני יתרו שההבטחות העתידיות שנאמרו לו, הם בטוחות יותר מנכסיו הקיימים במדין. באומרו: "כי על כן ידעת חנתנו במדבר, כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו" (רש"י-במדבר, י', ל"א). למרות שכל החניות היו בתרעומות ומחלוקת" (רש"י-שמות, י"ט, ב'). בהמשך מדגיש משה את אהבתם של ישראל ליתרו בעבר, אשר מבטיחות יחס דומה גם בעתיד. כפי שנאמר: "והיית לנו לעינים, לשון עבר כתרגומו, ד"א, לשון עתיד: כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו, ד"א, שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו. שנא' (דברים י) ואהבתם את הגר" (רש"י-במדבר, י', ל"א). דהיינו, "לא דייך, אלא שתהא יושב עמנו בסנהדרין, ותהא מורה בדברי תורה (ילקוט שמעוני, במדבר, פרק י', סימן תשכו). לדעת הרמב"ן הציע משה ליתרו את ההנהגה הצבאית: "תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה" (במדבר, פרק י', כ"ט), ובתמורה לעבודתך זו תקבל אחוזה בארץ ישראל, למרות שלגרים אין חלק בארץ ישראל. כלומר, משה מחמיא ליתרו על כי למרות שראה את הנסים והגבורות עשה ה' עם ישראל, הוסיף יתרו את תרומתו האנושית לישראל בעבר, בתחום המשפט, וכמורה דרך בשטח המדברי, אשר חיזקו את לב קטני האמונה מישראל. לפיכך הכרתו של יתרו את השטח המדברי, את עם ישראל לגווניו, ואת נפלאות דרכי ה', מכשירה את יתרו לשמש בעתיד כ"עינים" לעם ישראל. לסיום מבטיח משה ליתרו הצעה שיוויונית, הכוללת הבטחה עתידית ממוקדת: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, מה טובה הטיבו לו? אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלוק. אמרו מי שיבנה בהמ"ק בחלקו, הוא יטלנו. ובין כך ובין כך, נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב. שנאמר (שופטים, א'): ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (רש"י-במדבר, י', ל"ב). כלומר, בבקשתו השניה סותר משה את עיקרי טענותיו הרגשיות והחומריות של יתרו, כפי שבאו לביטוי בנימוקי סירובו של יתרו להמשיך ולצעוד יחג עם ישראל. לעומת זאת משה רע"ה אינו שולל את נימוקו הרוחני של יתרו, שהוא רצונו של יתרו לגייר את בני משפחתו, לפיכך שילח משה את יתרו אל ארצו כדי שיגייר את בני משפחתו וישוב. תגובת יתרו לבקשתו השניה של משה: בפרשת בהעלותך התורה אינה כותבת במפורש מה הייתה תגובתו של יתרו לבקשתו השניה של משה. לדעת הרמב"ן יתרו התרצה ונשאר, ולעומת זאת לדעת האברבנאל וספורנו, יתרו לא נעתר לבקשותיו של יתרו. נלענ"ד שהסתירה בדעות הנ"ל מתיישבת בפירושו העיקבי של הרש"י. דהיינו, שיתרו הלך לגייר את בני משפחתו וחזר והצטרף לעם ששראל. וכן פירש הרש"י בפרשת יתרו: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, לגייר בני משפחתו" (רש"י-שמות, י"ח, כ"ז). וכן מובא במדרש (מכילתא, פר' יתרו, פר' ב'): "אמר לו (יתרו): כלום הנר מהנה אלא, במקום החושך. וכי מהנר נהנין חמה ולבנה? אתה חמה ואהרן לבנה! מה יעשה הנר בינכם? אלא, הריני הולך לארצי ואגיד לכל בני מדינתי, ואביאם לתלמוד תורה, ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה? תלמוד לומר: "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים. ואומר: וילך וישב את העם. ואין עם אלא חכמה". וכן פירש הרש"י: "ונתנוה לבני יתרו ארבע מאות ארבעים שנה, והתלמידים שבהם הניחוה, והלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד, ללמוד תורה...וישב את העם, עם התלמידים היושבים לפניו: הוא בקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר (דברי הימים א ד י), ויקרא יעבץ לאלהים וגו', וזימן לו החסידים הללו (רש"י-שופטים, א', ט"ז). לפיכך נתקנא בהם בלעם הרשע. שנאמר: "וירא את הקיני...נסתכל בגדולתם של בני יתרו שנא' בהם תרעתים שמעתים סוכתים. איתן מושבך, תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו, ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל (רש"י-במדבר, כ"ד, כ"א). כלומר, בקשותיו של משה מיתרו הועילו לטווח הארוך. שכן מצאנו שיתרו הוכיח במעשיו שאכן גייר את בני משפחתו בשובו למדין, והשפיע עליהם כל כך עד שהכניסם תחת כנפי השכינה, ועלו ללמוד תורה בבית מדרשו של יעבץ. ולא עוד אלה שויתרו על דושנה של יריחו בטענה: כל עצמנו לא באנו והנחנו כל מה שהיה לנו, אלא כדי ללמוד תורה. ועכשיו אנו זורעים וקוצרים, אמתי אנו לומדים תורה? (תנחומא, פר' יתרו, סימ' ד) לפיכך נקראו חסידים. ' יחסה של התורה לגרים יחסה של התורה לגרים הוא יחס הופכי לכאורה. שכן מצאנו מחד גיסא נאמר: "ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנאמר: וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פסחים פז:). ומאידך גיסא נאמר: "א"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת. דכתיב: ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (יבמות מ"ז:). נלענ"ד לישב את הסתירה בפשטות. דהיינו, גר הבא להתגייר מתוך מניעים רוחניים, על אף היות ישראל נרדפים בגלות ובצער, גר שכזה התורה אוהבת ומחבקת לחיכה, כיתרו, אונקלוס, שמעיה ואבטליון וכו'. לפיכך הקדישה התורה לגר מספר מצות שנועדו לקרבו, ולהגביר את רוחניותו. שנאמר: וגר לא תלחץ (שמות כ"ג, ט'), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (דברים י',י" ט), וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך (ויקרא י"ט, ל"ג), לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כ"ג, ח'), לא תטה משפט גר (דברים כ"ד, י"ז). וכן "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה התורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע" (בבא מציעא נט:). יתרה מזאת מצאנו, ששבחו של הקב"ה מתבטא באהבת הגר. שנאמר: עושה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י', י"ח). לעומת זאת גר הבא להתגייר מתוך מניעים גשמיים, בעת שישראל שרויים בשפע כלכלי, בארצם, גר שכזה התורה מציעה לא לקבל. כאמור בגמ': "ת"ר, אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (יבמות כד:). לגרים מסוג זה התכוון ר' חלבו באומרו: "קשים גרים לישראל כספחת". הנימוק לכך מובא בתוספות (יבמות מ"ז:) משום שגרים אלה אינם מקפידים במצוות, ולכן הם כ"ספחת". דהיינו, צרעת ממארת שהיא תוספת לגוף, וכל יתר כחסר דמי. וכן מצאנו שמשה רע"ה היה צריך להחליט בעצמו האם לגייר את הערב רב או לדחותם. מצד אחד עמדה לנגד עיניו המלצה ספציפית של הקב"ה שלא לגייר את הערב רב, ומצד שני עמד לנגד עיניו נסיונו האישי ומצוות התורה שאותה עתיד הוא להנחיל את ישראל. משה רע"ה החליט על דעת עצמו לגייר את הערב רב. דהיינו, בבחינת: "לא בשמים היא...אין אנו משגיחין בבת קול" (בבא מציעא נט:). וזאת מארבע סיבות: האחת היא משום שמשה רע"ה עצמו חש את תחושתו הנפשית של הגר שנאמר: "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות י"ח ג', ט'), הסיבה השניה היא: משום שמשה רע"ה בעצמו גרם לגיורם המוצלח של ציפורה ויתרו (זבחים קטז.), למרות שיתרו היה בעברו אחד משלשת יועצי פרעה (סוטא יא.) וכהן לעכו"ם. והסיבה השלשית היא: משום שמשה כמנהיג עם ישראל לא היה יכול להרשות לעצמו לזות שפתיים, לפיה משה מגייר או לא מגייר לפי צרכיו האישיים, כמאמר זמרי: "אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך"? (סנהדרין פ"ב.). והסיבה הרבעית היא משום שלמד מפי הגבורה את המצות האמורות בגר. לפיכך לא נענש משה על שגייר את הערב רב למרות המלצתו של ה' שלא לעשות כן. אף בפרשת בהעלותך רואים עד כמה השתדל משה למען קירובו של יתרו לעם ישראל ההולך במדבר. לסיכום: נמצאנו למדים מן הדו שיח בין משה ליתרו, כי בתוך עמקי נשמתו של הגר או חוזר בתשובה, קיימת התמודדות מתמדת וחששות מסביבתם החדשה. כשם שנאמר בגמ': "רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות, מ"ח:). שכן זו היא טעמה של גרות, לפיכך הקדישה התורה לקבלת הגר מצוות רבות, ועצרה את תאור מסעם הראשון של כלל ישראל לארץ ישראל, ופירטה את בכפילות ובהרחבה את סיפורו של יתרו הגר הראשון. כדי ללמדינו את החשיבות שהתורה מיחסת לקרובו ולאהבתו של הגר. כפי שנאמר: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא י"ט, ל"ג). על כן צריך כל איש מישראל לנהוג בגר באהבה יתרה. היחס שהתורה מצווה לתת לגר, מלמדת את ישראל קל וחומר, ליחס הנדרש מישראל לתת ללחוזרים בתשובה, בכדי להגדיל שם שמים בעולם. דהיינו, יש להתייחס לשבי פשע ביעקב ברוחב לב, ולסייע לחוזרים בתשובה שלמה, אשר עזבו את עברם, ואת כל אשר להם ובאו לחסות בצל השכינה. לפיכך נדרשת השתדלות יתר בקרוב בני עמנו, אשר בנוסף לכל מצוות התורה, קיימו גם את מצוות התשובה בהידור, כדי שיתעלו למעלת קדושים וטהורים על ברכי התורה והמצוות כרבי עקיבא, ולא ישובו לכסלם ויתמעט כבוד שמים בעולם, כדברי משה רבנו ליתרו. במיוחד מופנים דברים אלה לחלקים נרחבים בחברה החרדית, ובמיוחד בחברה החסידית, אשר מתייחסים לחוזרים בתשובה כאל "ספחת". דהיינו, אינם מקבלים את החוזרים בתשובה ביחס מועדף, ואף לא כשווים בין שווים בכל התחומים: הן בשידוכים, והן בקבלה למוסדות חינוך, והן באפליה על רקע עדתי וכו'. ובכך ממעטים שם שמים בעולם, ומרחיקים את הגאולה מעם ישראל. כפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פז', הל' ה'): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל' ,א-ב). לפיכך על "החרדים" הללו לכבוד עצמם, ולא לכבודו של הקב"ה, צווח הנביא: "ויאמר אדני: יען כי נגש העם הזה בפיו, ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיהו כ"ט, י"ג). יה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרת פרשת בהעלותך: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה, ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך" (זכריה, ב', י"ד-ט"ו). העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
*
|
![[RDF Data]](/fct/images/sw-rdf-blue.png)