This HTML5 document contains 15 embedded RDF statements represented using HTML+Microdata notation.

The embedded RDF content will be recognized by any processor of HTML5 Microdata.

Subject Item

n2:

rdfs:label

מדוע נוהגים במנהגי אבל לפני תשעה באב ולא אחריו

rdfs:comment

מנהג ישראל להתחיל את האבל על חורבן המקדש כבר מספר ימים לפני תשעה באב - לא אוכלים בשר, לא שותים יין, לא מתחתנים, לא יוצאים לנופש, וכו'. אבל אחרי תשעה באב, כל מנהגי האבל מתבטלים. לכאורה היה ראוי להיות הפוך - דווקא בימים שלפני תשעה באב, בית המקדש היה עדיין קיים; עיקר האבל היה צריך להיות אחרי תשעה באב, בימים שבית המקדש היה חרב! עבדיו של דוד מתפלאים, ובצדק: גם בתנ"ך וגם בימינו, כשמישהו נפטר ל"ע, מתאבלים עליו רק לאחר פטירתו, במשך 7 ימים, 30 יום או שנה, אבל לא לפני מותו; האבל של דוד היה הפוך ומנוגד למנהג המקובל.

dcterms:subject

n7: n9: n10: n11: n18:

n13:

שמואל ב יב 13-24

n15:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן 'חָטָאתִי לה'!'; וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: גַּם-ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ - לֹא תָמוּת. אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה; גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ - מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף ה' אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד - וַיֵּאָנַשׁ. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ 'הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה?'.  וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו 'הֲמֵת הַיֶּלֶד?', וַיֹּאמְרוּ 'מֵת'. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-ה', וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו 'מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה? בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?!'. וַיֹּאמֶר 'בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה; כִּי אָמַרְתִּי 'מִי יוֹדֵעַ, יחנני ה', וְחַי הַיָּלֶד'. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם - הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד?! אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי!'.

n4:wikiPageUsesTemplate

n5: n12: n14: n16: n17:

n3:abstract

מנהג ישראל להתחיל את האבל על חורבן המקדש כבר מספר ימים לפני תשעה באב - לא אוכלים בשר, לא שותים יין, לא מתחתנים, לא יוצאים לנופש, וכו'. אבל אחרי תשעה באב, כל מנהגי האבל מתבטלים. לכאורה היה ראוי להיות הפוך - דווקא בימים שלפני תשעה באב, בית המקדש היה עדיין קיים; עיקר האבל היה צריך להיות אחרי תשעה באב, בימים שבית המקדש היה חרב! יש מקום אחד בתנ"ך שבו נשאלת שאלה דומה - האבל של דוד על בנו הראשון מבת-שבע: (שמואל ב יב 13-24): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן 'חָטָאתִי לה'!'; וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: גַּם-ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ - לֹא תָמוּת. אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה; גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ - מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף ה' אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד - וַיֵּאָנַשׁ. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ 'הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה?'. וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו 'הֲמֵת הַיֶּלֶד?', וַיֹּאמְרוּ 'מֵת'. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-ה', וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו 'מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה? בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?!'. וַיֹּאמֶר 'בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה; כִּי אָמַרְתִּי 'מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) ה', וְחַי הַיָּלֶד'. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם - הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד?! אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי!'. עבדיו של דוד מתפלאים, ובצדק: גם בתנ"ך וגם בימינו, כשמישהו נפטר ל"ע, מתאבלים עליו רק לאחר פטירתו, במשך 7 ימים, 30 יום או שנה, אבל לא לפני מותו; האבל של דוד היה הפוך ומנוגד למנהג המקובל. דוד נהג כך, כי ידע שהמחלה של הילד היא לא מחלה רגילה וטבעית, אלא מחלה צפויה מראש: נתן הנביא אמר לו מראש גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת, כעונש על החטא שגרם ליצירת הילד. הוא התאבל במשך שבוע, לא על הילד אלא על החטא שגרם לכך שהילד חלה - חטא שכבר היה בעבר. מטרתם של ימי האבל היא לעצור את שגרת החיים ולאפשר לאדם להבין שהצרות לא באו במקרה אלא מה', בגלל החטא; להבין שהוא תלוי בה'; להבין איך התדרדר לחטא, ומה עליו לעשות כדי לתקן; ואכן, זה מה שעשה דוד באותם ימי אבל (ע' תהלים נא). התפילות אמנם לא התקבלו, אולם, כמו כל אבל על מת, גם האבל של דוד על חטאו נמשך שבעה ימים בלבד; לא צריך להתאבל יותר משבעה ימים, כי זה פוגע במהלך החיים וגורם לאדם לשקוע בתוך הדיכאון. אחרי שבעה ימי אבל, צריך לקום, לחזור לחיים, ולנסות לעשות מעשים שמתקנים את החטא שעליו מתאבלים. ואכן, זה מה שעשה דוד: הוא קם מאבלו, אכל ושתה כדי לחיות את נפשו, ומייד התחיל לעשות דברים כדי לכפר על חטאו: * הדבר הראשון שעשה היה לנחם את בת-שבע ולפצות אותה בילד חדש (שזכה לאהבת ה' ובסופו של דבר גם למלוכה): וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וה' אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ - בַּעֲבוּר ה'. בכך ניסה דוד לכפר על החטא האישי שלו, ולפצות את האבלה העיקרית על אוריה, הנפגעת העיקרית שעדיין אפשר לפצות. * הדבר השני שעשה היה לצאת בעצמו למלחמה נגד בני עמון, בראש כל עם ישראל: וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת-כָּל-הָעָם, וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה; וַיִּלָּחֶם בָּהּ, וַיִּלְכְּדָהּ; בכך הוא ניסה לכפר על החטא הלאומי שעשה - על כך שהוא "התפנק" בארמונו בזמן שכל ישראל נלחמו. כעת נחזור לימי האבל על החורבן: גם כאן, האסון צפוי וידוע מראש; בכל שנה, כשמגיע תשעה באב, ובעוונותינו הבית עדיין לא נבנה, אנחנו מרגישים כאילו הוא חרב מחדש; יש חורבן חדש בכל שנה בתשעה באב, ואנחנו יודעים מראש שהחורבן הזה עלול להגיע. האבל שאנחנו מתאבלים לפני תשעה באב, כמו האבל של דוד, הוא לא על החורבן שעומד להגיע, אלא על החטאים שגרמו לחורבן זה. גם כאן, מטרתם של ימי האבל היא לעצור את שגרת החיים ולאפשר לנו להבין שהצרות לא באו במקרה, הן באו מה' בגלל החטא; להבין שאנחנו תלויים בה'; לחשוב מהו החטא, איך התדרדרנו לחטא, ומה עלינו לעשות כדי לתקן. אחרי תשעה באב, כאשר אנחנו רואים שתפילותינו לא התקבלו, אנחנו אמנם מאד מצטערים על כך, אך אנחנו מבינים שאין טעם להמשיך להתאבל, צריך לחזור לחיים וליישם את כל התיקונים שקיבלנו על עצמנו, בתקוה שה' ירחם עלינו ויציל אותנו מחורבן יותר גדול, עד השנה הבאה.