This HTML5 document contains 10 embedded RDF statements represented using HTML+Microdata notation.

The embedded RDF content will be recognized by any processor of HTML5 Microdata.

Subject Item

n2:

rdfs:label

ביטויים עצובים

rdfs:comment

[חלק גדול מהפירושים בפרק זה לקוחים מתוך "הבדלה בין פסוקים דומים" מאת עמוס עזריה]. === ] ] === ] ] 1. * רעי איוב בכו על הבנים של החבר שלהם (שהיה כנראה מעם אחר, לפי המקומות שמהם הם באו).] 1. * בנ"י בכו על בני-עמם.] 1. * דוד בכה על בנו, ובניו בכו על אח שלהם.] 1. * ודוד ואנשיו בצקלג בכו על כל המשפחות שלהם – גם הבנים והבנות וגם הנשים.] ] ] בשלושה מקומות מסופר על על אנשים שנשקו איש את רעהו ובכו: בפסוק הראשון רק אחד נשק ובכה – רק יוסף – כי יעקב היה מת. ובפסוק השלישי שניהם נשקו זה-את-זה ושניהם בכו. בכמה מקומות מסופר על מעשי-אבל שנעשו "לפני ה'":

dcterms:subject

n7: n9:

n3:wikiPageUsesTemplate

n4: n8: n10: n12: n13:

n5:abstract

[חלק גדול מהפירושים בפרק זה לקוחים מתוך "הבדלה בין פסוקים דומים" מאת עמוס עזריה]. === ] ] === ] ] 1. * רעי איוב בכו על הבנים של החבר שלהם (שהיה כנראה מעם אחר, לפי המקומות שמהם הם באו).] 1. * בנ"י בכו על בני-עמם.] 1. * דוד בכה על בנו, ובניו בכו על אח שלהם.] 1. * ודוד ואנשיו בצקלג בכו על כל המשפחות שלהם – גם הבנים והבנות וגם הנשים.] ] ] בשלושה מקומות מסופר על על אנשים שנשקו איש את רעהו ובכו: בפסוק הראשון רק אחד נשק ובכה – רק יוסף – כי יעקב היה מת. בפסוק השני רק אחד נשק – כנראה שרק עשו נשק את יעקב, כי עשו היה שעיר ובטח היו לו הרבה פשפשים בשערות ולכן לא היה כל-כך נעים לנשק אותו... אבל שניהם בכו. וחז"ל דרשו שגם עשו לא נשק את יעקב מתוך אהבה – 'אל תקרא "ויישקהו" אלא "ויישכהו"' – הוא ניסה לנשוך אותו אבל לא הצליח... (ע' רש"י). ובפסוק השלישי שניהם נשקו זה-את-זה ושניהם בכו. בכמה מקומות מסופר על מעשי-אבל שנעשו "לפני ה'": בנ"י במצפה עשו מעשה מיוחד – הם שאבו מים ושפכו אותם. ע"פ מצודת דוד, זהו מעשה סמלי, והכוונה היא שהם שאבו מים ממעיין-הדמעות ושפכו אותן בבכי לפני ה'... אולי הסיבה היא שבכל השנים שעד אותו מאורע היו בנ"י משועבדים לפלשתים (מהתבוסה באבן-העזר בשמ"א ד), והם כל-הזמן בכו על זה, וכבר לא נשארו להם דמעות, ולכן כשרצו לבכות במצפה על החטאים שלהם – היו צריכים לשאוב מים במיוחד. בפרשת הפילגש התאבלו גם אחרי היום הראשון וגם אחרי היום השני – וקל לראות שהאבל נעשה כבד יותר (בפעם השניה גם צמו, ובפעם השניה מרוב צער כבר לא היה להם כוח לעמוד ולכן הם ישבו). בשני המקרים התאבלו רק " עד הערב " – ואז הם הלכו לישון, כדי שיהיה להם כוח לקום מחר ליום הבא של המלחמה. [את הפסוק האחרון קל לזהות כי הוא נאמר בנוכח – כמו רוב הפסוקים בנאומו של משה בספר דברים]