This HTML5 document contains 10 embedded RDF statements represented using HTML+Microdata notation.

The embedded RDF content will be recognized by any processor of HTML5 Microdata.

Subject Item

n2:

rdfs:label

מה הקשר בין "מזמור שיר" לבין "יום השבת"

rdfs:comment

[תהלים צב] מזמור צב בתהלים מוגדר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מעיון בתוכן שלו נראה שאין שום קשר בינו לבין יום השבת - המזמור מדבר על השמדת הרשעים והצלחת הצדיקים. נראה לי, שאם המזמור נקרא "מזמור שיר ליום השבת", אפשר להניח שלפחות עבור מחבר המזמור - זהו מזמור שמאפיין את יום השבת. מכאן אפשר להסיק כמה פרטים לגבי חייו של מחבר המזמור. נראה, שהמחבר היה אדם שכל ימי השבוע עסק במלחמה ברשע - בדיבורים ובמעשים (זה מתאים במיוחד לדוד המלך). כמה פעמים הוא היה על סף שבירה, כי כבר לא היה לו כוח להילחם. כמה פעמים הוא היה על סף ייאוש, כי הוא ראה שהרשעים מתרבים והצדיקים מתמעטים, וכל מה שהוא מנסה לעשות לא עוזר.

dcterms:subject

n8: n11: n12: n13:

n4:wikiPageUsesTemplate

n5: n6: n10:

n9:abstract

[תהלים צב] מזמור צב בתהלים מוגדר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מעיון בתוכן שלו נראה שאין שום קשר בינו לבין יום השבת - המזמור מדבר על השמדת הרשעים והצלחת הצדיקים. נראה לי, שאם המזמור נקרא "מזמור שיר ליום השבת", אפשר להניח שלפחות עבור מחבר המזמור - זהו מזמור שמאפיין את יום השבת. מכאן אפשר להסיק כמה פרטים לגבי חייו של מחבר המזמור. נראה, שהמחבר היה אדם שכל ימי השבוע עסק במלחמה ברשע - בדיבורים ובמעשים (זה מתאים במיוחד לדוד המלך). כמה פעמים הוא היה על סף שבירה, כי כבר לא היה לו כוח להילחם. כמה פעמים הוא היה על סף ייאוש, כי הוא ראה שהרשעים מתרבים והצדיקים מתמעטים, וכל מה שהוא מנסה לעשות לא עוזר. ואז הגיע יום השבת. ביום השבת לא עובדים ולא נלחמים. כשהשבת נכנסת - מקבלים אותה בשירי הודיה לה': טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון. במקום להתווכח עם הרשעים כדי לשכנע אותם לחזור למוטב - "טוב להודות לה'". במקום לצעוק צעקות קרב - "ולזמר לשמך עליון". אחר-כך יושבים ליד שולחן השבת ומדברים: להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות (בבוקר = סעודת הבוקר; בלילות = סעודת ליל-שבת וסעודת מלווה-מלכה). במקום לדבר על הצרות של עם ישראל - מדברים על חסדי ה' ועל אמונתו. עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור: במקום להחזיק כלי-נשק - מחזיקים כלי-נגינה [אז עדיין לא היה איסור לנגן בשבת; זהו סייג שנקבע בתקופה מאוחרת יותר, כדי שאנשים לא יבואו לתקן כלי נגינה בשבת]. כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן: 'כל השבוע אני עסוק במעשים שלי; בשבת אני נח, ויש לי זמן להתבונן במעשים שלך, ה'!'. המשורר יוצא החוצה, מטייל בטבע, מתבונן במעשי ה' ומרנן: קודם-כל הוא מגיע לאזור מלא בעשבים כמושים ונבולים. הוא זוכר שפעם היו שם הרבה עשבים פורחים. אבל כשמגיע הזמן שנקבע מראש - העשבים נובלים. הוא מבין את המסר: בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון, להשמדם עדי עד: גם הרשעים, למרות שהם רבים ופורחים, ייבלו ויאבדו כשיגיע הזמן שקבע ה'. לכן אין סיבה להיבהל או להתייאש מריבויים. ואתה מרום לעולם ה': בניגוד לרשעים, שנעלמים לאחר זמן קבוע, ה' קיים לעולם, אז אין מה לדאוג... עד עכשיו דיבר המשורר באופן כללי על הרשעים; עכשיו הוא מדבר באופן פרטי יותר על הרשעים שהוא נלחם אתם - אויבי ה': כי הנה אויביך ה', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו כל פועלי אוון. ותרם כראים קרני, בלותי בשמן רענן. ותבט עיני בשורי, בקמים עליי מרעים תשמענה אוזניי: כל השבוע אני עובד קשה; אבל כשיגיע הזמן והרשעים יישמדו - אני לא אצטרך להתאמץ: רק לראות איך הם אובדים ולשמוע איך הם נשמדים. המשורר ממשיך לטייל בטבע, ומגיע לעץ דקל - עץ יחיד, שעומד לבדו, וגם הפריחה שלו קטנה יותר ומרשימה פחות מאשר של הפרחים שצומחים על הקרקע (העשב), אבל מצד שני - הוא יציב ונשאר קיים לאורך שנים. גם הפעם הוא מבין את המסר: צדיק - כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה: הצדיק, גם אם הוא בודד ואף-אחד לא תומך בו - יצליח לפרוח ולשגשג לאורך שנים. ושוב הוא עובר מהכלל אל הפרט: מגורלו של הצדיק באופן כללי, לגורלם של הצדיקים שמעניינים אותו ביותר - הצדיקים בעם ישראל - האנשים שדורשים את ה' בבית המקדש: שתולים בבית ה', בחצרות אלהינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו: אותם אנשים יפרחו ויניבו פירות לאורך זמן - עד שיבה. להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו: זהו סיכום של כל המזמור. לדעתי צריך לקרוא אותו יחד עם הכותרת: מזמור שיר ליום השבת - להגיד כי ישר ה': המזמור של יום השבת בא להגיד כי ישר ה'; יום השבת בא לאפשר לנו להתבונן במעשי ה' בטבע, כדי שנבין מתוכם את הנהגת ה' בימי השבוע ונראה שה' הוא ישר ואין בו עוולה.