This HTML5 document contains 24 embedded RDF statements represented using HTML+Microdata notation.

The embedded RDF content will be recognized by any processor of HTML5 Microdata.

Subject Item

n2:

rdfs:label

הבה תמים

rdfs:comment

הסיפר שלי הוא סיפור על גבורה, אומץ, ידידות אמיתית ואהבה שגוברת על הכל. ותמימות. הרבה תמימות. בגלל שסופו של הסיפור הוא טרגי, הייתי רוצה להציג לכם הצגה. ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי, שהתרחש בארצנו בשנות השבעים. "מה זה, מיה?" "חתול." "וזה?" "פיל" "כל הכבוד, מיה. ומה זה?" "ג'ירפה." "וזה?" "זה.. ברה... זה ברה. ברה. זה ברה. ברה...." זהו סיפור על יונתן. אחד המדרשים היחידים על יהונתן, כועס עליו מאוד ( סנהדרין קד.): מדוע אמרו חז"ל כך על יהונתן? מה עשה? הוא כזה חמוד! זה לא יפה! אם דוד היה מבקש מיהונתן, והוא לא היה נותן לו, אז מילא, אבל דוד אפילו לא ביקש! מדוע מאשימים את יהונתן במות שאול? מבעד לדוק מרחקים- צלם ענוג

dcterms:subject

n4: n6: n7: n10: n13: n14: n16: n17: n18: n19: n20: n22: n24: n25: n26:

n21:

"אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלושת בניו.".

n8:wikiPageUsesTemplate

n9: n15: n23: n27:

n12:

mfrj

n5:abstract

הסיפר שלי הוא סיפור על גבורה, אומץ, ידידות אמיתית ואהבה שגוברת על הכל. ותמימות. הרבה תמימות. בגלל שסופו של הסיפור הוא טרגי, הייתי רוצה להציג לכם הצגה. ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי, שהתרחש בארצנו בשנות השבעים. "מה זה, מיה?" "חתול." "וזה?" "פיל" "כל הכבוד, מיה. ומה זה?" "ג'ירפה." "וזה?" "זה.. ברה... זה ברה. ברה. זה ברה. ברה...." זהו סיפור על יונתן. אחד המדרשים היחידים על יהונתן, כועס עליו מאוד ( סנהדרין קד.): מדוע אמרו חז"ל כך על יהונתן? מה עשה? הוא כזה חמוד! זה לא יפה! אם דוד היה מבקש מיהונתן, והוא לא היה נותן לו, אז מילא, אבל דוד אפילו לא ביקש! מדוע מאשימים את יהונתן במות שאול? בשיר שנכתב על יהנותן, על ידי רחל המשוררת נאמר: מבעד לדוק מרחקים- צלם ענוג נער רך בתלבושת הדר לב אמונים, לא נטש רע בצר ובקרב אחור לא נסוג. ועליך למות יונתן? ... מה עגום נתיב האדם בעולם הזועם! על כולנו במחיר החיים לשלם את מעט הדבש הטעום. רחל לא קראה את סוף הסיפור? היא לא ידעה שהעם פדה את יונתן, והוא לא מת? כששמואל המועלה באוב כועס על שאול, אומר הוא לו (שמ"א כ"ח יט') "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים ומחר אתה ובניך עמי גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלישתים". מדוע נגזר על יונתן למות? האם בשל חטאו של שאול? אין זה הוגן בכלל! ובכן, נתחיל בהתחלה. סיפורנו מתחיל במלחמת מכמש. תתתהתם. עם ישראל מפוחדים. מתחבאים במערות בחוחים בסלעים בצריחים ובברות. יונתן, עם חרבו האחת ונושא כליו (עם חרב אחת, למה הוא צריך נושא כלים בכלל?) צועדים לאיטם אל תוך לוע הארי. שן הסלע, גבוהה גבוהה, מעבר מזה, ושן הסלע, גבוהה גבוהה, מעבר הזה. בגבורה ובבטחון בה', שואל יונתן את נושא כליו אם ברצונו לבוא איתו. אין הוא רוצה לכפות את רצונו על נושא כליו. נושא כליו, באהבתו הרבה ליונתן, מסכים מיד, ומדבר איתו על לבבות. ה' עוזר להם, ומכתם בפלישתים רבה היתה. שאול רואה מרחוק את כל האבק והאבקיות, ושאל "הי! מה קורה כאן? בשל מי נעשה הדבר הזה?" ומיד מגלה שיונתן בנו איננו. הוא שואל בה', אך משרואה את המלחמה מתקרבת, קצרה דעתו, ואומר לכהן "אסוף ידיך". חז"ל ראו בדבריו אלו חטא גדול. לאחר מכן שאול משביע את העם שלא יאכלו לחם, אך יונתן טועם מעט דבש. מה קורה כאן? מי אשם? מדוע שאול עושה זאת בכלל? 1. * הוא לא רוצה שבאמצע המלחמה כולם יגידו "הי! עכשיו שעת התה! הפסקת אש!". העם הרי לא ידע להלחם, ושאול בנדרו לימד אותם שלא אוכלים באמצע המלחמה. 2. * היה זאת תענית, על מנת שהרמה הרוחנית של העם תעלה, וה' יעזור להם ויושיעם. כיצד נוכל להצדיק את יונתן (הוא הרי כזה חמוד! לא יכול להיות שחטא כאן בכוונה). יונתן לא שמע על הנדר, ולאחר שאמרו לו, הוא לא הוסיף לאכול. הוא אכל דבש ולא לחם, והוא רק טעם, לא אכל ממש. המלבי"ם אומר שעל פי דבריו "אורו עיני" אפשר להבין שאחזו בולמוס, ואדם שאחזו בולמוס מותר באכילה אף ביום כיפור. יונתן לא מבין מדוע נדר אביו את הנדר. אם זאת על מנת שהעם יתרכז במלחמה וילחם יותר, הרי כולם עיפים ואינם מסוגלים להלחם, ואם זה על מנת להעלות את הרמה הרוחנית של העם, הרי אין זה הוגן לכפות זאת על העם, וה' יכול להושיע גם ללא נטל כה כבד על העם. שאול בנדרו אף גורם בעקיפין לעם לחטוא מאוחר יותר, ולאכול על הדם, אך הוא דואג לתיקון החטא. שאול, מולהב מהצלחת המלחמה, אומר "יאללה, חבר'ה, עכשיו נלך ונקח את כל השלל עד הבוקר!" העם, עיפים מעט מסכימים איתו בשפה רפה "כל הטוב בעניך עשה", ואילו הכהן מזכיר לו את חובתו לשאול בה'. כנראה הכהן ידע שדבר זה לא ימצא חן בעיני ה'. שאול שאול בה', ו"לא ענהו ביום ההוא..". שאול עצוב. הוא לא יודע בשל מי החטאת היום הזה. אולי זה קשור ליונתן, שנלחם לבדו בפלישתים? יתכן גם ששאול כבר שמע שמועות על כך שיונתן עבר את שבועתו. אם יונתן אשם- יוצא להורג! אך העם , באהבתם את יונתן, לא כל כך מסכימים אין ענהו ביום ההוא. שאול מבקש בקול דרמטי ה' א-להי ישראל, הבה תמים!... וילכד יונתן. ישנן שתי אפשרויות להסביר את פרוש הביטוי "הבה תמים", 'תן לנו גורל תמים ואמיתי, על מנת שנדע מי האשם' או 'תן לנו איש תמים וצדיק' (ע"ע תמים ). ההבדל העקרי בין שתי הגישות הוא האם יונתן האשם, או שאינו אלא איש צדיק ותמים. אנו כמובן נרצה להוכיח שהגישה השניה היא הנכונה. אך מדוע שירצה שאול לבקש מה' איש תמים? שאול ידע שיונתן אינו אלא שוגג, אך לא יכל לעבור על מעשיו בשתיקה, מחשש שיאמרו "זה לא הוגן, בגלל שהוא הבן של שאול יש לו פרוטקציות. אם אני הייתי עושה את זה, הייתי נענש בחומרה רבה.". שאול משחק את האיש הרע, ומקפיד על יונתן בקלה כבחמורה. הוא מראה לעם שיונתן הוא ה"תמים", אך בכל אופן הוא ראוי למיתה, והעם, באהבתם ליונתן פודים אותו, "יויפדו העם את יונתן ולא מת". בפעם הבאה שאנו פוגשים ביונתן, היא בסוף פרק י"ז, כשדוד חוזר מהכות את גולית, כשהוא אוחז את ראש גלית נוטף הדם בשערותיו, הוא מיגע לפני שאול, והלה שואל אותו "בן מי אתה הנער" דוד עונה לו, יונתן שומע, והוא אוהב את דוד וכורת עימו ברית. מדוע אוהב יונתן את דוד? בשיעור ענו: - בזכות גבורתו. –היכולת של דוד לעמוד בדד אל מול הסכנה הזכירה לו את עצמו. –יונתן היה בודד בארמונו, ולא היו לו בכלל חברים. –ללא סיבה, היתה זו אהבה שאינה תלויה בדבר. –אומץ ליבו. מה שקרה שם בעצם זה ששאול שאל את דוד מי הוא. דוד יכל היה להתמלא גאוה מנצחונו על גלית, ולענות בחוצפה "אני הוא הפסיכולוג שלך, שמרגיע אותך כל פעם שעולים לך העצבים. מה זאתומרת מי אני? אני יכול לפרסם עליך כאלו דברים בעיתונות!.." אך דוד, בענוותו, עונה פשוט "בן עבדך ישי בית הלחמי". "ויהי ככלותו לדבר אל שאול" כשיונתן רואה שדוד כילה, ולא מוסיף דבר, על אף שהיתה לו הזדמנות מצוינת לצחוק על שאול, הוא מתמלא אהבה לדוד. אפשר ללמוד הרבה על האדם לפי הדרך שבה הוא בוחר את החברים שלו. יונתו אוהב את דוד בזכות ענותנותו ובזכות אהבת ישראל שבו. שאול בשאלתו רצה לבדוק אם דוד, שהיה משבט יהודה, היה ממשפחת המלוכה או לא, זאת אומרת, האם דוד מהווה איום למלכות שאול או לא. כשנאמר לו שדוד הוא בן ישי, נרגע, כי חשב שמרות לא יכול לצאת מלך. אך בכל אופן "ויקחהו שאול ביום ההוא ולא נתנו לשוב בית אביו", מחשש שיארגן מרידה. בפרק י"ט, כשיונתן שומע מאביו שברצונו להרוג את דוד, הוא מכיר טוב טוב את אביו, ויודע בדיוק איזה דבר ישפיע עליו הכי טוב- הצד המלחמתי. "וישמע שאול בקול יונתן... ויבא יונתן את דוד אל שאול ויהי לפניו כאתמול שלשום".. אח"כ שאול כבר ממש מתעצבן על דוד, ורוצה להרגו באופן סופי. מיכל, בתושיותה הרבה, ממלטת את דוד ברגע האחרון, דוד נמלט, וביאושו הוא חוזר ליונתן, "מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי?" יונתן נדהם "מה, אבא שלי רוצה להרוג אותך? לא יכול להיות!! הוא היה אומר לי!" דוד נשבע לו. הוא מסביר לו ששאול לא היה אומר ליונתן שברצונו להרוג את דוד, כי הרי הוא יודע שיונתן אוהב את דוד. "אממ... זה נשמע חכם. אולי אתה צודק. מה נעשה כדי לגלות את האמת?". יונתן ודוד מתלחשים להם בשדה (יונתן בטח היה ברסלבי). התוכנית מוכנה. למחרת, כשדוד לא מגיע לסעודת ראש חודש הוא רק חושב "מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור". אפשר לומר ששאול לימד זכות על דוד- "אם הוא לא בא בטח יש לו סיבה", ואפשר לומר שלא "דוד כל הזמן מסתובב עם נשים, ולכן הוא לא יכל להגיע. אין לו משהו יותר טוב לעשות בחיים?", ולכן יונתן לא ידע אם שאול כועס על דוד או לא. למחרת, כששאול שואל את יונתן מדוע דוד לא בוא לשולחן המלך, מגיעה שעת המבחן. יונתן בודק האם שאול יאסוף את כל הפרטים הקטנים, ויסיק מתוכם שדוד מורד בו, או שאיננו חושד כלל בדוד. יונתן עונה לשאול תשובה מוטלת בספק "נשאול נשאל דוד מעמדי עד בית לחם, ויאמר שלחני נא כי זבח המשפחה לנו בעיר והוא ציוה לי אחי ועתה אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא ואראה את אחי, על כן לא בא אל שולחן המלך". שאול כועס מאוד מאוד "נשאול נשאל ממני " מיונתן? והרי אני המלך! הוא רוצה ללכת ל"זבח המשפחה" אשר לו בעיר? זה יותר מדי מזכיר את המלכתו, שנעשה אף היא כזבח בבית לחם ( גם אם שאול לא יודע על המלכת דוד, אנו הקוראים יודעים, ואפשר לומר שהדברים נאמרו בצליל כזה, שיכעיסו את שאול. ישנו כנראה מדרש ששבט יהודה נהג לערוך סעודה מפוארת כל ראש חודש, על מנת להזכיר לעם ששבט יהודה הוא הראוי למלוך ) . אין הוא הולך סתם כך לבקר את אביו הזקן באמצע השבוע (על אף שגם זה אסור לו), הוא הולך לזבוח! "והוא ציוה לי אחי " הוא שומע בקול אליאב ולא בקולי?! וכיצד הוא מנסח את בקשתו, " אמלטה נא ואראה"! לא נאה לו להיות בבית המלך! שאול כועס על יונתן, ויונתן לא מבין "למה יומת מה עשה?". דומה שיונתן כלל לא הבין את דבריו, אלא רק ציטט את מה שדוד אמר לו להגיד. כששאול רוצה להרגו, רק אז מבין יונתן מה התרחש, "ולא אכל ביום החודש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו". הוא לא אכל כי: 1) נעצב אל דוד. 2) הכלימו אביו. זאת הפעם הראשונה שכועסים עליו.. ( טוב, אז לא.. זאת הפעם השניה. גם קודם, כאמור, שאול רצה להורגו, אבל שם יונתן מרגיש אשם ונוהג בגבורה) . למה דוד ויונתן קבעו את הסימן עם החיצים, אם במילא יונתן משלח את הנער ופוגש בדוד? על-פי עמוס, הסימן, שנקבע ע"י יונתן, הועיל רק במקרה ששאול אינו כועס על דוד. במקרה כזה, דוד ויונתן לא ירצו שכולם ידעו שהם מסתודדים להם בשדה, זה יכול להיות מסוכן. דוד יראה שהוא אוהב על שאול, ויחזור למחרת, כאילו דבר לא ארע. יונתן כלל לא חשב על אפשרות ששאול כועס על דוד ( פירושים נוספים ניתן לקרוא כאן ) . ..וישקו איש את רעהו ובכו איש את רעהו עד דוד הגדיל. מדוע דוד בכה יותר? דוד הוא היחיד שהבין את הסכנה לאשורה. הוא ידע שכעת הוא עוזב את יונתן אוהבו, ומי יודע אם ישוב לראותו. הוא ידע שהוא הולך אל העתיד הלא ברור, ושכל חייו מוטלים כעת בספק. אין זה פשוט כלל ועיקר לברוח מהמלך. יונתן, לפני עזיבת דוד, לא מציד אותו במאום. הוא לא חושב על דוד, שלא אכל כבר שלושה ימים, על המצב אליו נקלע דוד. הוא עצוב על שנפרד מידיד, אך לא רואה את המצב דרך עיני דוד. לפני שנפרד ממנו הוא נותן לו פשוט ארבעה קילו אהבה (דבר שאין לזלזל בו כלל ועיקר, אך יכול להיות מעט מעיק וכבד בשנמלטים רעבים, צמאים ועיפים.) כשיונתן בא אליו באמע המרדף, אנחנו כבר לא מצפים ממנו שיביא לו M -16 או קצת פיתות. אך טבעי הוא שיונתן יתן לו עוד שני קילוגרמים אהבה וילך לו. יונתן הטיב להבין את מרקם היחסים העדין, את מצבי הרוח של אביו, אך בעניני מלחמה פשוטים אין לו יכולת לעזור ( הוא מיטיב להלחם, את רק בלוחמת בודדים, ברמה רוחנית גבוהה עד מאד) . ואולי הוא באמת לא בסדר. הוא כן היה צריך לחשוב על דבר חומרי ופשוט כמו רעב. הוא מרחף לו אי שם בעניני קדושה, אך בגללו נהרגה נוב וכוהניה, בגללו נהרגו שאול ואחיו. נחזור כעת לפרק י"ד.. אם יונתן לא אשם, מדוע לא ענה ה' לשאול? רס"ג עונה, שזאת מפני שיונתן היה שוגג, אך לא רצו להעלים את חטאו, כפי שפרשנו קודם. אפשר לומר שזה מפני שאול עצמו, שאמר לכהן "אסוף ידיך!", אך ההמון הזה, אשר במחנה פלישתים הבהיל אותו. ומי גרם להמון? יונתן! ואפשר לומר שאולי בעצם יונתן כן היה קצת אשם. אז מה אם הוא לא היה כשהשביע שאול את העם. הוא ראה את כולם רעבים, אבל אף אחד לא טעם מהדבש. היה עליו לשאול. וכשנאמר לו שאביו אסר על העם לאכול, אין הוא מראה סימני חרטה כלל. יונתן חטא, וה' לא ענה לשאול בגלל זה. כאן שאול עוד יודע מה לעשות, אך לאחר מכן, כשה' לא עונהו "גם בחלומות בם באורים גם בנביאים", הוא כבר ממש לא יודע מה לעשות. עולות בראשו זכרונות מימים עברו. הכל מסתחרר בראשו. הוא מרגיש כל כך אשם. בלית ברירה הוא פונה אל בעלת האוב, שם שמואל מבשר לו על מותו ומות בניו. העם אומנם פודים את יונתן, אך איזה תוקף יש לפדות ללא חרטה? אכן, כדברי רחל, "על כולנו במחיר החיים לשלם את מעט הדבש הטעום"... או שבעצם יונתן כן היה בסדר, ואז, אינני יודעת למה הוא מת. ( על אפשרות אחרת להסביר את מות יהונתן ניתן לקרוא כאן )