This HTML5 document contains 11 embedded RDF statements represented using HTML+Microdata notation.

The embedded RDF content will be recognized by any processor of HTML5 Microdata.

Subject Item

n2:

rdfs:label

רפי לביא

rdfs:comment

ממוזער|שמאל|200px|ללא כותרת (1987), אקריליק ועפרון על דיקטשמאל|ממוזער|200px|ללא כותרת (2000), אקריליק ועפרון על נייר רפי לביא (1937 - 7 במאי 2007), היה אמן, צייר, מורה לאמנות, מבקר תקליטורים של מוזיקה קלאסית ומבקר אמנות במקומון "העיר". לביא מצביע על מספר מורים מהם ינק את תפיסתו האמנותית, ובהם אריה ארוך ואביבה אורי. בתערוכה שנערכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986 באצירתה של שרה בריטברג-סמל ושנקראה "דלות החומר", קבעה סמל את יצירתו של לביא כעוסקת ב"דלות החומר", היינו מינימליזם טהור ומתריס, הקם כנגד אמנים כדוגמת זריצקי וחבורתו.

dcterms:subject

n4: n5: n6: n10: n11: n12: n14:

n8:wikiPageUsesTemplate

n9:

n13:abstract

ממוזער|שמאל|200px|ללא כותרת (1987), אקריליק ועפרון על דיקטשמאל|ממוזער|200px|ללא כותרת (2000), אקריליק ועפרון על נייר רפי לביא (1937 - 7 במאי 2007), היה אמן, צייר, מורה לאמנות, מבקר תקליטורים של מוזיקה קלאסית ומבקר אמנות במקומון "העיר". לביא מצביע על מספר מורים מהם ינק את תפיסתו האמנותית, ובהם אריה ארוך ואביבה אורי. לביא נמנה עם ראשי קבוצת "עשר פלוס", ובמסגרתה יצר סרטים במצלמת 8 מ"מ בסגנון אותו כינה "אבסטרקט לירי-קינטי". בעבודות אלו חקר את היחס בין הדימוי לבין קליטת המשמעות באופן דומה לאמנות המושגית. בסרט "גרניום" (1974), הציג לביא שיטוט מתועד בעיר תל אביב. הסרט עבר מניפולציות טכניות שונות כגון מריחת האמולסיה באקונומיקה, חשיפת יתר של סרט הצילום ועוד. גם פס הקול של הסרט משופע מניפולציות קולאז'יסטיות. לביא בוחר "להצמיד קטע של כינור של פגניני לתמונה דהויה עד כדי הפשטה של רחוב יונה הנביא. תנועת ההליכה של המצלמה, הנעשית יותר ויותר נמרצת, וטשטוש הפרטים גורמים למטמורפוזה של הרחוב" . בהמשך מתחלפת המוזיקה בשיחה שבה מספר המוזיקאי ג'ון קייג' שלושה סיפורים. בהמשך הסרט צירף לביא הקלטה מן הרדיו ובה הוא מתאר את אנדרטת השואה של יגאל תומרקין בכיכר רבין, פסל של אילנה גור ופסל רחוב נוסף . בתערוכה שנערכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986 באצירתה של שרה בריטברג-סמל ושנקראה "דלות החומר", קבעה סמל את יצירתו של לביא כעוסקת ב"דלות החומר", היינו מינימליזם טהור ומתריס, הקם כנגד אמנים כדוגמת זריצקי וחבורתו. בשנת 1999, עם יציאתו של לביא לגימלאות מהוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, הקדישה המדרשה את גיליון "המדרשה" מספר 2 לכבודו של לביא. בין המשתתפים בגיליון: העיתונאי אדם ברוך, הקריקטוריסט דודו גבע, הציירים תמר גטר, דוד גינתון, יאיר גרבוז, משה גרשוני ונורית דוד, הצלמת מיכל היימן, המשורר מאיר ויזלטיר, האמנית מיכל נאמן והאוצר יונה פישר. בשנת 2002 ערך מוזיאון ישראל רטרוספקטיבה שסקרה את כל הקריירה של לביא, באצירתה של שרית שפירא. התערוכה לוותה בקטלוג שאותו עיצב מיכאל גורדון. בשנת 2005 ערך לביא תערוכת יחיד בגלריה גבעון שנקראה: "ערבי - שפם סגול", ושסיכמה את עבודתו של האמן בשנתיים מאז התערוכה הגדולה במוזיאון ישראל. באותה שנה עבר האמן דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו למשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד איחוד. באותה שנה התארח בתוכנית "זמן תרבות" וסיפר כי הוא חולה ואלו שנותיו האחרונות, ואכן פחות משנתיים אחרי נפטר. ב-7 במאי 2007 נפטר לביא בביתו בתל אביב עקב מחלת סרטן הלבלב. גופתו נתרמה לאוניברסיטת תל אביב. את טורו האחרון ב"עכבר העיר", שהופיע ימים מעטים לאחר פטירתו, חתם במילים "זה הטור האחרון שלי. אהבתי לכתוב אותו."